[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דין חת
/
האירוניה של חיי

"אני לא כמו אף אחד אחר בעולם כולו. יכול להיות שאני לא יותר
טוב.
לפחות אני שונה."
(ז'אנז'ק רוסו, וידוים.)

עכשיו, רק עכשיו- אחרי כל כך הרבה שנים, זה הכל חוזר אלי. זה
בא אלי בלילות ובימים כאורח לא צפוי שמופיע בפתאומיות ללא כל
הודעה מוקדמת, ללא התחשבות בנסיבות וללא כרטיס חזרה למקום ממנו
בא.

זה הכל התחיל בגיל חמש עשרה, כשאחותה של אמי, אלופת המתנות,
קנתה לי פנקס לסקיצות. אמנם, לפי ביקורתי הראשונית, הרעיון היה
מגוחך והפנקס נראה חסר כל תועלת, לא עבר זמן רב והוא הפך לחברי
הנאמן והיקר ביותר. במבט לאחור זה לא דרש הרבה עבודה כי חברות
לא היו לי, גם חברים לא, לכן פנקס לסקיצות לא היה צריך להילחם
כדי לזכות במלוא תשומת לבי. מאותו יום- ציירתי, ציירתי כל מה
שזז ולא זז. כל מה שנושם, צוחק, רץ, לומד, נוהג ואפילו אוכל.
כן ניסיתי לצייר אפילו אלה שאכלו. במיוחד אותו. למרות שעברו כל
כך הרבה שנים מאותו רגע שראיתי אותו אוכל את הסלט שלו שוקע
ברוטב ויניגרד, עם חתיכות של בצל מפוזרות על כל קצותיה של
הצלחת. ולמרות שחיי עברו שינוים כה רבים ודרסטיים- אותה הרגשה
של עליונות וחוסר כל יכולת לשלוט בתנועותיי לא עזבה אותי עד
היום הזה ואני עדיין רואה לנכון להגדיר אותו כחוויה הכי נעימה
שעברתי בחיי.

אף פעם לא הייתי טיפוס שמרשה לעצמו להוציא את רגשותיו הפנימיים
החוצה, לעולם שבו אכזריות לוקחת טריומף על כל דבר שיוצא מגדר
הנורמה. ואני אכן ראיתי את עצמי מחוץ לכל גדרי הנורמה- הרי
חברות לא היו לי וגם חברים לא. לא העזתי להתקרב אליו, לא באופן
פיזי, לא באופן נפשי ולא בכל אופן אחר. הוא היה בלתי נגיש,
בלתי אפשרי, פנטזיה פרועה של גיל הנעורים. ציור של טבע שלא היה
ביכולתו של צייר הכי מקצועי להעתיק.

בניגוד אלי רגשותיו כלפי היו שונים, לפחות כך היה נראה לי.
עברו בדיוק שישה ימים שלוש שעות ועשרים ושבע דקות בחיי
הפתטיים, מאז שראיתי אותו לראשונה ועד שהוא קם ממקומו הקבוע
שתפס במסעדה ולאחר התלבטות קצרה התייצב מול פני (שהפכו חיוורות
כבר אז כשעשה את צעדיו הראשונים לכיווני.)
"אני יכול להציץ בציורים שלך?"
הוא שאל בקול עדין, ותחושת הנאה וסיפוק עמוקה חטפה אותי.
"כמובן" מלמלתי בשקט, ושתקתי מייד, בספק אם הוא שמע אותי.
"אלה, הם מאוד יפים" הוא אמר ובלי לחכות לתגובתי שאל את שמי
ואת גילי.
"ריקי וחמש עשרה" אני מלמלתי שוב.
"וחצי" הוספתי מייד.
"שמי נועם."
השיחה שלנו נמשכה כמה דקות נוספות והוא עזב. לילה ארוך של
בניית תכניות, חיוכים מטופשים ללא כל סיבה, וויכוחים שלי עם
עצמי סוף סוף נגמר. ובוקר מלא תקוות התחיל את דרכו בהתלהבות.

"השעה שמונה" הזכרתי לעצמי בפעם שלישית תוך דקה אחת בניסיון
להרגיע את עצמי שגם עליו עבר לילה קשה והוא עדיין לא קם ולא
התלבש ולא צחצח את שיניו. "הוא עדיין לא מוכן לארוחת הבוקר
הקבועה שלו במקום הקבוע שלו" אמרתי לעצמי. אבל הוא לא הופיע.
לא הפעם. האובססיה שלי אימצה את כל כוחותיה כדי לגרום  לחכות
לו עוד ועוד, אבל הכבוד העצמי שלי ציווה עליי לוותר.

באותו ערב להפתעתי ראיתי אותו מטייל לאורך חוף הים.
"ריקי... ריקי..." הוא צעק בקול חנוק ורץ לקראתי.
הוא אחז בידי השמאלית ושאל בשלומי, אבל לא עניתי לו, לא אמרתי
כלום, אולי מכיוון שלא האמנתי שזה קורה או סתם האינסטינקט שלי
רמז לי כי זה בכלל לא עניין אותו. לאחר טיול קצר לאורך החוף
הוא עצר והתקרב אלי. הוא התקרב אלי מאוד ושם את שתי ידיו על
כתפיי. תחושת חולשה השתלטה על כל גופי. הבעות פניי התחלפו עם
כל צעד שידיו עשו על איברי הגוף הרועד שלי. התחלתי לנוע בחלחלה
על מקומי.
"היית פעם עם גבר?" הוא שאל בלחש.
אמנם באותו רגע כל התשובות האפשריות לשאלה זו נשאו רוח שלילית,
זה לא היה להרבה זמן. בלי להקדיש לזה יותר מידי מחשבה ובלי
להתחשב בעובדה שהוא היה מבוגר ממני, הרבה יותר מבוגר ממני,
נכנעתי לקסם שבנגיעתו.

מאותו יום החיים שלי השתנו באופן מהותי. את כל זמני הפנוי והלא
פנוי ביליתי עם נועם, אצל נועם. אמי כמובן לא ידעה מזה. היא לא
ידעה כלום, אפילו לא חשדה עד שיום אחד ראיתי את אחת השכנות
שלנו מתקרבת אל פתח בתינו.
"תוכלי להקדיש לי כמה דקות?" היא פנתה לאימא שלי, ראשי הסתחרר
ומחשבותיי התמלאו באימה ופחד.
"כמובן" אמי ענתה בנימוס והזמינה אותה פנימה.
"זה בקשר לבן שלך"
זה כל מה ששמעתי, וזה היה מספיק. כשאימא שלי התפרצה לחדר שלי
בבכי פניי כבר היו נפוחות מדמעות.
"זה בגלל משהו שלא עשינו נכון?! או בגלל שלא היינו הורים
טובים?!" היא צרחה, ואני לא העזתי להסתכל לתוך עיניה."אני לא
רוצה שאבא ידע מזה, הוא הרי ימות מבושה, ואתה מפסיק עם זה!
לתמיד! ברור?!" היא צרחה, פניה היו אדומות ושפתיה רעדו מרוב
בכי וצער.

כמה ימים אחרי זה ביליתי עם עצמי סגור בחדרי. תסכול, עינוי
וכאב שחוויתי תוך אותם ימים גרמו לי לשקול מחדש את תכלית חיי
ולפקפק בנחיצות קיומי. חקרתי את רגשותיי, חיפשתי תשובות לשאלות
לא מוגדרות. האם זו הייתה הנאיביות שלי שהפכה אותי לקרבן של
אירוניה אכזרית או מבטו הקודר וחיוכו הזדוני של נועם שסינור את
תחושותיי. הלהב הנצחי שבי כבה. הפרנויה של אמי ודעותיה
המיושנות שמו קץ טרגי לאמביציות רחוקות תווך ופוטנציאל שהדבקתי
לעצמי. צוותי לעזוב.  צוותי להיות רחוק מהבית, רחוק מנועם.



עברו מאז הרבה שנים, ואני עדיין שונה ועדיין אין לי חברות וגם
חברים אין לי. אבל עכשיו אני יודע שהודות נועם אני מכיר את
החלק הזה בי ששונה מהחלק השני שהכרתי הודות אישתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שאין לו
פפריקה בתחת
אין לו סטארט-אפ
במקלחת

חרוזן בפנסיה


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/8/03 14:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דין חת

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה