כיצד להפוך למשורר
"זה כבר זמן רב שאמנית דגולה לא כתבה עלי שום שיר" אמר נער
שחור- שיער, הרחיב גופו לכדי השענות ממש בכורסתו, הצית סיגריה
(ובכך חתם את ימי הציפייה של יצור קטן כל כך למוות מתקרב) ולא,
לא היתה יכולה להיות תמונה אופיינית מזו. אחר כך הוא כמובן
עישן את כולה ודברים חזרו למסלולם. או שמא: נראה היה ממש כאילו
שדברים חזרו למסלולם.
חורך את היצור הקטנטן (מבלי לגעת בו או להוציאו מפיו!) הוא
המשיך: "הרי ידעתי שבסוף תיכנעי. זה יותר חזק ממך". אמנית
דגולה ששכבה כל אותו הזמן על הרצפה, מעיינת בספר תמונות של
קולנוע, הרימה ראשה ואמרה לו (ישר מבין שפתיה) את המלה
"מה"בצירוף סימן שאלה וזנב ארוך וצבעוני של פליאה. "אהבה. שני
סוגים של" אמר ונשף אל מחוץ לגופו צרור עשן סמיך ומאוד מאוד לא
בריא. בהיעדר אפשרויות נוספות, היא מחזרה את תשובתה הקודמת.
"הדברים שאת רוצה להשיג", פתח, "המשוררת. אמרת שאת רוצה להיות
משוררת". היא רק לעסה את ציפורן האגודל שלה וזו אפילו לא היתה
תגובה.
"אז אולי..." הוא ירק במהירות את הסיגריה שלו בכדי לפנות מקום
למלים טהורות (ללא ניקוטין) שמיד ימלאו את חלל פיו. "כל מה
שהצפרדע רוצה זה להפוך לנסיך, נכון? וכשהנסיכה נישקה אותו זה
קרה. אז אולי... אולי כל מה שאת צריכה זה לחפש מי שישלוף אותך
מהביצה וינשק אותך, וכשזה יקרה תהפכי למשוררת!" אמנית דגולה
אמרה "אבל" מבלי להוציא את האגודל מהפה הדגול שלה.
והוא אמר  "כן. ידעתי שזה חזק ממך."

התחלה של כמיהה
באותה התקופה החלה אמנית דגולה חולמת עצמה לדעת.
עולם שבנתה סביבה מאחוריה מעליה מצדדיה, אליו היה נכסף כל אדם
להיכנס, בעיניים עצומות ופה נוטף ריר, החל סוגר על אמנית
דגולה, עד לא הבדילה זו בין זמן לזמן, בין יום ולילה, בין
מציאות וחלום (מציאות אחת הקיפה אותה באותם ימים, וזה היה לה
די נעים).
הלכה גדלה והתנפחה אמנית דגולה בתוך בועה זו, עד שקטנה הייתה
למידותיה ולא נותר מקום לעצם או אדם או כל צורת חיים אחרת, פרט
לה, לאמנית דגולה.
ונער שחור שיער? הוא תמיד היה שם. לפעמים בחוץ, לרוב בפנים,
עזר לה לאטום את הבועה לקראת החורף הקר (וזה אכן חימם לה את
הלב).

נער שחור שיער אמר שלקולה של אמנית דגולה היה יכול להיות בקלות
טעם של אגוזים. אגוזים מתוקים, הוסיף. והצבע- כמו של פקאן. היא
חשבה לעצמה שהלוואי והיתה יכולה לטעום את עצמה כמו שהוא כבר
הספיק, כמו שחצי עולם כבר הספיק אחריו. אחרי שכולם התנסו בה
היא רצתה גם.
תהתה לעצמה אמנית דגולה אם נשאר ממנה משהו איכותי. זו היתה
התחלה של כמיהה.

הם דיברו על ציפיות ועל תהילה, על אמנות הכתיבה של שניהם, על
החיים ועל המוות, ועל הארוטיקה שבין שתי התחנות הנ"ל. הם דיברו
על הקרבה, והיא ניסתה לפשט ככל שיכלה את המניעים לרצונות
הדגולים שלה: אמרה שאיננה יודעת הרבה על הקרבה למען האומנות,
אך בכל רגע נתון מוכנה היתה לפשוט את בגדיה בעמדה על כל במה
שהיא (ארעית או לא) לעיני קהל מוכה תדהמה, ומה שיותר גדול,
כידוע, יותר טוב: במה גדולה, קהל רב, עם פה פעור גלובוס
ועיניים פקוחות יקום, ואמנית גדולה, גדולה מהחיים, שלא תשאיר
מקום או סיבה לספק שהיא, מה לעשות, אמנית דגולה, ולא משנה כמה
רחב יפערו הפיות וכמה גלגלי עיניים יקפצו מחוריהם, היא תכתוב
שירים שיחפרו להם כל כך עמוק בבטן שזה יכאב להם בגוף והם ירצו
להרוג אותה על זה שהם לא יכולים שלא לאהוב אותה, על כל
נגזרותיה של המלה המשונה הזו, וכי בדרך מעוותת שלא נעדרת
מזוכיזם מלוכלך הם צריכים אותה שתכתוב עוד שירים שיכאיבו להם
אפילו יותר, אם עוד ישאר מקום.
היא עוד תעשה את זה. תעשה את זה בגדול.
ככה הוא אמר...

ריקוד ההתכופפות
"הרינו מהלכים ברחובותיה של עיר מכוערת אשר בית היא לנו,
ותרים אנו אחרי השלט המסמן יציאה בקריאה החביבה 'צאתכם לשלום'.
ויציאה אין ושלום אין ונראה כי נידונו להלך סביב עיר זו ימים
רבים ובנייניה הגבוהים מאיימים כבר לקרוס על ראשינו".

נער שחור שיער ואמנית דגולה נתונים היו בתנועה מתמדת של ריקוד
ונדמה כי שכחו כל צורה אחרת של יחסים משותפים אשר הכירו בעבר.
הם הורגלו בריקוד זה כבדרך חיים, ולא היה הדבר בחירתם שלהם
(שכן אז יכולים היו לבחור דרך נוחה יותר לעשות בה), כי אם הכרח
הנובע מהיעדר אפשרויות אחרות. לכשתבין את אפיו וטבעו של רקוד
אימים זה תקראנו האמנית בשם "ריקוד ההתכופפות", אף תכתוב עליו
שיר.
צר היה לה לאמנית דגולה על שאם בעבר נהגה להקדיש לנער זה שירי
אהבה, הרי שהיום השירים המעטים שהוקצו לו במחברותיה העמוסות
נוטפים היו מנאצה וכאב.
אמנית דגולה חשבה שאין דרך אחרת.

קביעות מסתמנת, חילופי רשמים
המצב הקיים ששרר בין השניים ויתואר מיד, הושג בלא מעט דמעות,
יזע, וחשבונות טלפון. היה זה שקט גדול לאחר סערה גדולה עוד
יותר. אין זה משנה כעת מה עבר עליהם, איך עבר, ומהם הרשמים
מאותו שעבר. אין זה משנה כיוון שהוא עבר, ומעצם היותו כזה ערכו
פחות מערך ההווה, בו נוהגים השניים להתעסק יותר מבכל צורת זמן
אחרת.

נער שחור שיער ואמנית דגולה נוהגים היו לשבת מדי זמן קבוע בבית
קפה קבוע בעל שם קבוע ומקומות קבועים משלהם. אכן, כאשר נעלמה
המלצרית הקבועה, נתערער במעט בטחונם של השניים במקום זה.
היו יושבים ומחייכים ואוהבים, מזמינים קפה מסוג קבוע, ולאחר
מבזק עדכונים קצר על ההתרחשויות האחרונות בחייהם, היו שולפים
מתיקיהם (איש מתיקו ואישה מתיקה) מחברות יפות, גדושות שירה
וקשות כריכה, ומגישים אותן אחת לשני, אחד לשניה. אם כי לא בו
זמנית, כמובן, בכדי שאפשר יהיה לראות את התגובות איש על פני
רעותו ורעות על פני אישה, לדון בהבנה, במאפיינים ליריים
ובמצבים נפשיים, ולהפוך את הדף.
מפגישה לפגישה היו המחברות הולכות ומתמלאות ומתחלפות ותמיד,
תמיד היה מה להביא לפגישה. שמנהג היה להם, לנער שחור שיער
ולאמנית דגולה להקפיד ולרשום רשמיהם מן הנעורים היפים ביותר
מכל נעורים שהיו עד כה בחייהם.
מיותר לספר על אילו נושאים היו כותבים. אין כל תוכן בלומר סתם
"אהבות וכאבים". על כל פנים הקפידו תמיד על שבירת שורות ורשימת
התאריך.

אל פחד.
המשך יהיה גם יהיה