ענבל וייס / המרחב המסנוור |
בלהט המרטיט את האוויר
הרים סגולים משתקפים באגמי שווא.
לנגד עיני הלמות התמהות
ענני פלמינגו מנקרים בבואתם.
מתאבכים תעתועי געגועים:
עירסול הנוף בין כפותיך החמות
שקיקת המרחב העצום בפינותיך.
(גחלת מאוחרת, מיותרת,
היא שננשבה ברוח מרחקים)
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|