90 קמ"ש ועולה,
הפנסים שבצידי הכביש חולפים במהירות,
הפסים המקווקווים נדמים כקו רצוף כשאני מסיט לשבריר שניה  את
העיניים לעבר מחוג המהירות,
רוח שורקת דרך החריץ שבחלון, 100.
הכביש ריק והעיקולים הקטנים מאלצים אותי להסיט מדי פעם את
ההגה,
ולחדול ממחשבותיי לרגע קט.
המנוע רועם ואט אט המוסיקה נחלשת ונעלמת,
העפעפיים נסגרים לאט, ולפתע - הכל לבן, ואיטי.
המוסיקה שהתנגנה קודם מתחלפת במוסיקה אלוהית באוקטב גבוה,
שנינו עומדים פנים אל פנים במשטח לבן ומנותק, זרקור שחור מאיר
את פניה, חיוך זדוני קל,
היא מסתכלת לי בעיניים ושותקת, דימעה זולגת מעינה וגוררת איתה
קצת איפור,
מצמוץ מצידה - והרצון להמשיך גורם לי לפתוח את העיניים, 110.
פלאש חזק מסנוור אותי ואני יודע שאני בכביש הנכון,
מכונית בודדה חולפת בנתיב הנגדי במהירות מסחררת וזוכה לפלאש
משלה,
אולי גם בתוכה נמצא נהג בודד ועצוב שמתעלם לרגע מהמציאות,
120.
המכונית ברעידות קלות מזכירה לי שאת שנותיה היפות על הכביש היא
כבר עברה מזמן,
וברגע אחד, המוסיקה חוזרת - ברוק, תופים, וגיטרה חשמלית צורמת,
לשניה מהרהר אם להחליף תחנה אבל הצלילים ברקע הופכים זניחים
מול המחשבה של להזיז את היד מירכה,
אלה שמוקדם יותר הערב היו טעימים כל כך, כשנשקתי כל ס"מ בגופה
החלק, והענוג. יכולתי לשמוע את פעימות ליבה חובטות בעוצמה ואת
נשימותיה החמות כשהבטתי מבין ירכיה מעלה, והחזה שלה היה מורם
בגאווה.
היא כל כך יפה מנקודה זו, ומכל נקודה אחרת.
הנגיעה האחרונה.
על פניה הישנות חיוך קטן שאולי מרמז שריציתי אותה, משהו שעשוי
להשאיר בה זיכרון טוב ממני בסוף הערב, כשאוריד אותה בביתה,
אנשק לה, ואפרד ממנה.
נתיבי איילון פתוחים לכל הכיוונים ואני לא מרחם על הדוושה,
הדרך עדיין ארוכה, מדי,
130.
המחלפים חולפים במהירות והיציאה הבאה היא שלי.

30,
אנחנו נוסעים ברחובות העיר הצפופה, הריקה, מתעקלים ופונים בין
בתים משעממים,
עוצרים ברמזור אדום כשאין אף מכונית משום כיוון,
היא מסתכלת לי לרגע בעיניים ושואלת אם אני זוכר איפה היא גרה,
אני לא עונה, רק מחייך ונוסע.
עוד שתי פניות אנחנו שם!, ומקווה שלא חשבתי בקול.
מדהימה, מצחיקה, נינוחה, עדינה וזורמת - במובן החיובי.
אני עוצר - הגענו לסוף.
פתחתי את הדלת לפני נשיקת הפרידה - פן שתבוא,
ויוצא, גם היא, וניגשים לדלת הכניסה.
היא מסתכלת עלי במבט מוזר, ואני מקווה שהיא תבין,
שהיא פשוט,
גרה רחוק.