יש לי תחושה של עצים, עצי ברוש שמשתלטים לי על הראש, את בטח
תצחקי עכשיו,את תמיד צוחקת נורא אוהבת לצחוק מכל דבר מכל שטות
ולהראות שהכל נפלא וברור, כמוני. לפעמים אני יושבת לכתוב,
לכתוב לי ואז להראות לך אבל זה לא תמיד יוצא. כבר ארבעה חודשים
שהכל סתום ואטום, שמוח נשאב לאט ואין לי כוח לאותם מצבי רוח
שגורמים לי לכתוב, אין לי ממש למי לספר את הכל, אף פעם לא
חשפתי הכל. ניסיתי לסחוט ממני דברים ולא לשקר או להעמיד פנים
ולא הצלחתי לא יודעת למה, אפילו לך שהרגשתי שאני מתחילה ושאת
מבינה לא סיפרתי ויש אנשים אחרים שחושבים שהם יודעים ומכירים
שרואים עולם ורוד ומתוק ומאמינים, גם אני כמעט והאמנתי גם את
בטח האמנת. יש זמנים שהתיאשתי שויתרתי כמעט על הכל, שלא האמנתי
כבר בכלום ואז הפכתי לכולם וכולם פתאום נראו לי כלום, כלום אחד
גדול שלאט לאט גדל והשתלט על העולם, ואז שנאתי אותי ורציתי
להיות מישהו אחר. אני מנסה לחשוב שזהו שעוד שלב אחד במסכת
הטירופים שלי עבר,נשאר פשוט להנות ולנצל את הזמן כמו שהוא. אין
טעם לטבוע עכשיו עוד יהיה לי זמן לטבוע, יש אנשים שנותנים לי
כח, חלק מהכח שאני צריכה כדי להקים את עצמי ולהרגיש את עצמי,
אני מניחה שאנחנו דומים סופגים כח, כולם סופגים כח אחד מהשני
ויש כאלה שמנסים להשתלט על כולם עם הכח,ואני לא, אני רוצה שקט
ושלוה, אני רוצה לצאת בערב לנשום עמוק לראות ולדעת שטוב ולדעת
שאני אוהבת ושאוהבים אותי גם ולמצוא כמו שאמרנו פעם אביר על
סוס לבן, יודעת שאין ומנסה להסתפק גם בחמור ולהמשיך לחלום אבל
זה לא ממש מצליח, זה פשוט הופך לכלום, הכל לחוץ ודחוס וכל הזמן
צריך לעשות ולפעול להוכיח, העיקר להוכיח, והוא בטח שונא כשאני
מוכיחה. זה סתם מכתב מבלבל של מחשבות שנזרקות ככה בראש,לא
מסודרות ולא מובנות, האמת גם לי לא, אני כותבת אותן ואני יודעת
שיש מי שיקרא ויאהב אותן, אני רוצה להגיד תודה אפילו שאני באמת
שונאת אותך לפעמים, ככה סתם בלי סיבה, שהצלחתי סוף סוף לחשוב
לאט לעצמי ולברר את הכל, איך אמרתי קודם? עצי ברוש? כן כולם
נראים גדולים ומאיימים ולפעמים אבל לאט מגלים שהם נעימים
וטובים. ואני קטנה שכמותי בעולם הזה אתפס לאט על הברושים האלה
ואולי אצליח למצוא דברים הבאים מן האויר ונזרקים אליי גם אני
זורקת לאויר ומקווה שמישהו יתפוס, לפעמים תופסים ולפעמים
מפספסים אותם קצת, אני מניחה שאת יודעת לתפוס.
אני מקוה שיום אחד גם הוא יתפוס,את יודעת החמור, אני חולמת על
עולם של שחקנים ורוצה לשם, אני מריחה את העולם הזה וגם משהו
מתרחק בגלל השקט שהופך לגל גדול של סערות בפנים,אבל טוב שעוד
אפשר לצחוק, שעוד יש איך להישאר שפוי ולא לאבד שום תקווה.