עכשיו חושך ואין לאן לברוח, כולם כבר ישנים ואין עוד ממי
להיסתתר למעט הדבר היחיד שבלילהנותר איתי והוא המחשבות
שלי.ומהן אין אף אחד שיציל אותי. לא תמיד צריך לברוח ולא תמיד
יש סיבה אבל תמיד תהייה את הפעם הזאת שתגרום לדמעות לעלות ומהן
אין מנוסה וזו תחושה כל כך בודדה. אני אמורה למצוא פיתרון,
תשובה, אך הכל נאה כל כך שחור ואין מי שיעזור. אם אני לבד אז
למה לי לפעול?, בני האדם תמיד יפעלו לטובתם בראשונה (גם אם
יכחישו) אז למה לא גם אני? למה המחשבות מייסרות את נשמתי, וכי
טובתם בא קודם לא שלי. אני לא עצובה בגלל העזרה שהן נותנות לי
אך רק פעם אחת לפני השינה הייתי רוצה שמשיהו ירגיש ככה, ויבכה
כי אין פיתרון, וכי איןלעשות כלום, מישהו שיוכל לחלוק איתי את
ההרגשה, שארגיש שאני לא עוד לבד במערכה. לו רק יכולתי להפסיק
לחשוב אז היה שקט בראש. בלי שום מחשבה מרעישה פשוט דממה,כמו
בבוקר שהכל צלול ואז אפשר לראות הכל בברור. אז למה זה לא ככה
הראש ותמיד תבוא מחשבה שתתקוף, ותכאיב בכל גופי ונשמתי וכי עלי
נגזר להיות בודדה ותאמינו לי זו הרגשה נוראית. המחשבות
מתיישבות אצלי בראש וקודחות מחפשות שמץ של תקווה, משהו נפלא
למשהוא שאינו מעורר חמלה ויואהב בחזרה. אך כמוני כמו הן ואין
מה לעשות ובסוף היום נותרות רק אני....והמחשבות