זה קרה היום בתחנה. אחת מהבנות אמרה לי שאפשר לכתוב סיפור אהבה
עם ההיסטוריה שלנו. זה גדול עלי. אתה ה"סופר", לא אני. אני רק
כתבתי, פחות או יותר, מה שקרה.

נו ורוניקה!! תפסיקי לחייך!! תספרי!
- מממממממ...פשוט כיף! ככה זה היה, כיף,כיף!!
- עד כדי כך?
- בואי, תני לי יד... את מרגישה איך הלב שלי דופק? זה קורה כל
פעם שאני מספרת איך זה קרה...

תמיד, תמיד אני מאחרת...
התקלחתי, שמתי קרם גוף, בושם, הסתובבתי 5 דקות עם המגבת על
הגוף, מדדתי 1000000 בגדים. בסוף החלטתי שחולצה וג'ינס יהיו
בסדר. אני מאחרת.
התחלתי עם השיער. באר שבע לא נותנת הרבה זמן. מיד היה יבש, אז
או קיי, שישאר ככה! אני שמה לב שאני מאחרת אבל זה תמיד קורה
לי.
עוד פעם בושם וכשעמדתי מול המראה עם תיק האיפור שלי בידיים...
הדלת!!!!!! זהו! הוא הגיע.
40 מעלות... אבל אני לקחתי מעיל.  רק כדי לרדת במדרגות ולעלות
עוד פעם...
ירדתי.
פתחתי את הדלת.
עמדתי מול החיוך שלו. עמדתי מול הפרחים שהוא הביא לי. עמדתי
מולו.
לא ידעתי מה לעשות, מה להגיד. מה יצא לי בסוף? המשפט הכי
מטומטם (הכי?) שאמרתי אי פעם: "לא הספקתי לשים איפור"... א י ז
ה   מ פ ג ר ת !!!!!!
הוא חיבק אותי. חזק. נעים, מאוד נעים. אני קיבלתי את החיבוק
שלו בלי להגיד מילה. בלי לחבק אותו בחזרה.
והעיניים שלו... והמבט שלו...אפילו עם 20 מעילים אני בטוחה
שהייתי מרגישה עירומה...
עלינו.
עוד פעם זה מול זו. פתאום הוא מעשן... "בגלל ההתרגשות" אמר.
בטח!!!! האמת שחשבתי "אין צורך שתספר לי מה עובר עליך... אני
יודעת... אני מרגישה... גם עלי זה עובר... אתה לא רואה? כן...
אתה רואה!"  
לא זוכרת על מה התחלנו לדבר. כן זוכרת שביקש ממני נשיקה, סוף,
סוף!!!! שעתיים לפני בקשתו היתחלתי לדמיין, להרגיש, הטעם שלו (
וכמו שקורה כל פעם כשחושבים על משהו טעים, הלשון שלי הרטיבה את
השפתיים שלי)
ואתן יודעות משהו? לא טעיתי...
רגע... בנות, אני רוצה לתקן משהו שאמרתי כשהתחלתי לספר לכן את
סיפור האהבה שלי:
אולי הפעם... הפעם לא איחרתי.
אני חושבת שהפעם הגעתי  בזמן.

פחות או יותר זה מה שקרה מ 14:00 עד 14:37. וב 14:38 קיבלתי
הודעה שלך. היה כתוב:  
Te  amo.