קרני שמש דוקרניות חדרו מבעד חרכי התריס המוגף למחצה ורבצו על
שמורות עיני הכבדות, רומזות לי שהלילה נגמר. עוד בטרם פקחתי
עין החל הפטיש בראשי להלום במקצב רגאיי עליז. בום-צ'יקה-בום.
בום-צ'יקה-בום-בום. בוב פאקינג מארלי בראש שלי. נאנחתי
בצרידות, ובאי רצון מופגן הישרתי מבט אל הבוקר.
היא ישבה בקצה המיטה שלי והביטה בי בשקט. למרות שישבה שפופה
ומכונסת בעצמה, משהו באופן ישיבתה היה חתולי, גמיש, כאילו היא
נכונה לזנק בכל רגע. היו לה שדיים יפהפיים. קצת קטנים, אבל
זקופים ומוצקים, עם פטמות ורדרדות כפתוריות.
בום-צ'יקה-בום. ורד. ורד?
משהבחינה שהתעוררתי ואני עושה כמיטב יכולתי להרים את הראש
מהכרית, נרתעה כאילו הנפתי יד לסטור לה. ידה האחת נשלחה
אינסטינקטיבית לשמש לה חזייה, ואצבעות ידה השניה סגרו בעצבנות
על שפתה התחתונה ומשכו אותה מטה. עתה שמתי לב לעיניה. הן היו
גדולות מאד ויפות להפליא, ונעוצות בי בתערובת של חשש וציפייה.
היא לא אמרה דבר. רק ישבה מכווצת בקצה המיטה, עירומה פרט
לתחתוני סאטן שחורים, עיניה הפעורות מביטות בי בהיסוס, בתחינה
כמעט, והמתינה. המתינה לי.
NO WOMAN NO CRY. בום-בום.
עיסיתי את רקותי בעדינות. ניסיתי בזהירות להניע את ראשי מצד
לצד. מטאליקה תפסה את מקומו של בוב מארלי. החלטתי שראש נייח זה
דבר חיובי מאד בסך הכל. אפשר להביא את היד עד אליו ולראות
שהשעה עשר ורבע בבוקר. למה יושבת בחורה על המיטה שלי בעשר ורבע
בבוקר ומסתכלת בי כאילו אני שופט שעומד לגזור את דינה?
דינה. בום. היתה גם דינה.
"מממממ", אמרתי. זה לא בדיוק מה שרציתי לומר. דווקא התכוונתי
לשאול כמה שאלות אינפורמטיביות, אבל בחיים לא תמיד מקבלים מה
שרוצים. דינה או ורד או השד יודע מה מתחה את צווארה לעברי
וקירבה אליי את פניה, כאילו אם תשמע אותי טוב יותר יהיה הגיון
בג'יבריש שלי.
נסיון שני.
"מה לעזאזל את עושה על המיטה שלי?". זהו. עכשיו זה הלך. מי שלא
מתייאש תמיד מצליח בסוף.
היא נרתעה שוב, הפעם כאילו סטרתי לה ממש. פיה נפער וחשבתי שהיא
מתכוונת לענות, אך שום צליל לא בקע מגרונה. רגע ניצבה קפואה,
שפתיה רוטטות, מביטה בי כלא מאמינה. רציתי לומר משהו, כל דבר,
רק שלא תיתן לי את המבט הפגוע, המאשים הזה. רציתי לומר משהו,
אבל בום-בום-בום.
ואז היא הטיחה בי "בן זונה" בקול חנוק, חטפה פיסת בד שהיתה
מונחת על הרצפה, עטתה אותה על עצמה כהרף עין ונעלמה מעיניי
בריצה.
אני חושב שהיא בכתה.

זו כנראה תהיה הפרידה המטופשת ביותר בהסטוריה של המין האנושי.
אבל מה יכולתי לעשות? כלומר, איך אפשר לומר לחברה שלך בעדינות
שאתה מעריך מאד את התשוקה בה היא נושקת לך, אבל כשהיא נושכת לך
את השפה (התחתונה, תמיד התחתונה)- אתה מוכן להתנצר, להסגיר לה
את כל סודות המודיעין, להודות שכדור הארץ שטוח, מה שהיא רוצה,
רק שתשחרר את המלתעות?
אז נשכתי אותה בחזרה. חזק, שתבין מה אני מרגיש. והיא התחילה
לדמם ואמרה שאני חולה נפש ונהיה סיפור די מכוער וקולני וגברת
הירשברג מלמטה דפקה עם המטאטא על התקרה כדי שנשתוק וכמובן שזה
רק הוסיף לנו דציבלים. לא נעים. בסוף אמרה החברה שלי שהיא
הולכת לקחת את המטאטא ולעשות איתו כל מיני דברים מסובכים
מבחינה אנטומית לגברת הירשברג, יצאה בזעם ומאז לא דיברנו.

אני חושב שבעיקר בגלל זה התיידדתי מאד עם הבר במסיבה אצל רוני
בכפר שמריהו. לפחות בהתחלה. אחר כך, אחרי שסיימתי לשתות כדי
לשכוח את העבר, התחלתי לשתות על מנת לאזור אומץ להתמודד עם
העתיד.
העתיד נשענה בחן על הקיר, מטרים ספורים ממני. מאה שבעים
סנטימטרים של נשיות גמישה ועליזה שנסתיימו בפנים חמודים עטופים
ברכות בשערות משי כהות ופרועות. מתוכן נצצו זוג עיניים גדולות
וחתוליות במערבולת של כחול וירוק, ושפתיים צרות, ורדרדות
ומשורבבות הבזיקו בחיוך מלבב, מאלה שעושים לך טוב על הלב בלי
שום סיבה רציונלית. סביב היצור הנחמד הזה נפרשה בחצי גורן
חבורת צעירים בזויים שניכר היה כי היוותה עבורם את האטרקציה
המרכזית של הערב. בהתחשב בעובדה שלא הכרתי איש מהם, רמת התיעוב
שחשתי כלפיהם באותו רגע היתה גבוהה להפליא.
"מי זאת?", שאלתי את רוני. הוא לא ידע. מארח למופת. גם חבריי
האחרים התגלו כחסרי תועלת לחלוטין. הכל אני צריך לעשות בעצמי.
העריתי לקרבי עוד שוט של טקילה (משהו רעיל במיוחד תוצרת הארץ)
והחלטתי שזהו זה, עוד אחד אחרון למזל ואני ניגש אליה.
אומרים שהמזל הולך עם הטובים, אבל לפעמים גם לעלובים ולפחדנים
הוא זורק איזו עצם. לאחר שצמד טקילות נוספות הוקפצו בהצלחה
ואני והאריח עליו עמדתי נותרנו עדיין קשורים זה לזה בנישואים
קתוליים, היא התנתקה מהקיר ומחבורת הניאנדרתלים והתמקמה לצדי,
בוחנת את הבקבוקים השונים וחוככת בדעתה. זו ההזדמנות שלי.
נשענתי בנונשלנטיות על הבר ויצרתי קשר עין. מיד אקסים אותה
בשנינותי. אכבוש את לבה בחריפותי. אכשף אותה כליל...
"עם היופי שלך והמזל שלי, בטוח שאת לסבית!", שמעתי את עצמי
אומר, לחרדתי הרבה.
הלוואי שהיא חרשת. אני אתרום גם במשרד וגם בבית. רק שתהיה
חרשת...
עיניה ריצדו במשובה. "לא...", אמרה בקול נמוך, מושכת את המילה,
"בשביל מה יש לי חצוצרות אם לא כדי שיתקעו בהן?"
בחורה מוסיקלית. יפה. אפילו לא קלטתי שאני מוציא את המילים
האלה מהפה עד שהיא החלה שוב לדבר.
"אני משתדלת להיות... מוסיקלית...", חיוכה התרחב, "אבל מתקשה
למצוא מישהו שבאמת יודע לנגן".
"זה יום המזל שלך, ילדה. אמא שלי וירטואוזית אמיתית. אם תרצי
אפשר לארגן משהו", השבתי מיד, ולמקרה שהיא טרם קלטה שאני
מטומטם לחלוטין, הוספתי: "היא מנגנת מאז גיל חמש".
לזכותי יאמר שמיד עם הרמת הגבה שלה תפסתי את עצמי. עצמתי את
עיניי בחוזקה ושפתיי הודקו בכוח זו לזו.
"מממ...", סיננתי בייאוש של נידון למוות, "דיברנו על סקס,
נכון?"
היא הנהנה, משועשעת.
"ולמעשה הצעתי..."
שוב הנהנה.
"ואת אפילו לא לסבית..."
היא צחקה. מעולם לא שמעתי צחוק כמו שלה. הוא היה מתגלגל, אבל
בניגוד למרבית הצחוקים המתגלגלים שהם גסים וקולניים, שלה היה
שקט ועדין, והסתיים בהתנשמות חטופה. בפעם הראשונה ששמעתי את
צחוקה, אבדתי בנסיונות למצוא הגיון בצלילים הללו שנדמו לי
כפריטה זריזה מדי על פסנתר לא מכוון. לאחר הפעם השנייה ששמעתי
את צחוקה, כל מה שרציתי היה לשמוע אותו בפעם השלישית. כמו ילד
שמותח שוב ושוב את הקפיץ של תיבת הנגינה שלו ומתפעם מצליליה כל
פעם מחדש, אלא שלאף ילד אין תיבת נגינה כל כך מתגלגלת ולא
הרמונית.
"עד עכשיו נתקלתי רק ביצירה אחת של אמא שלך", היא אמרה בחיוך,
"ואני מתחילה לחבב אותה".
הפעם הבנתי, אם כי התקשיתי להאמין שנחלצתי בשלום ממופע האימים
שלי. כל שעליי לעשות עתה הוא לשנות נושא.
"רק שיהיה ברור- כשאמא היתה בת חמש..."
"ששש... ", היא הניחה אצבע מהסה על הפה שלי, "אל תבין לא נכון:
זה לא שאני לא מוקסמת מפדופיליה וסרסרות, אבל אני חושבת שזה
יישמע אפילו נפלא עוד יותר אחרי שתערבב לי משהו, רצוי חזק
מאד".

בסוף קמתי. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר שנאלצתי לעשות
בחיי.
הרגאיי בראש דעך לגבעטרון סימפטי שאיפשר לי לגרור את עצמי
לשירותים. לקח די הרבה זמן לפרוק את כל האלכוהול מליל אמש,
ובינתיים יכולתי להרהר קצת בבחורות עם עיניים עצובות שמכנות
אותי בן זונה.
זה התחיל לחזור אליי. גם הבום-בום. שייגמר כבר הזרם, לכל
הרוחות. תמכתי עצמי בקיר. אלוהים אדירים, אני עומד להתייבש פה.
בן אדם לא יכול לאבד כל כך הרבה נוזלים ולהשאר חי.
שברי שיחה הדהדו במוחי. הרבה מילים והרבה צחוק החלפנו שם ליד
הבקבוקים, אחרי שערבבתי לה אלוהים יודע מה. סוף סוף נגמר.
עכשיו למשוך את עצמי לחדר האמבטיה? זה לא חיים זה.
החדר של ההורים של רוני. חמקנו אליו. מה עשינו שם? כיור. מים
על השיער, מים על הפנים, מים לגרון. נאנחתי בהנאה והרמתי מבטי
אל המראה הקטנה שמעל הכיור. מראה מראה שעל הקיר...
מה זה הקו הזה על הלחי שלי?
צלקת קטנה, ישרה, מוזרה. נגעתי בה בזהירות. קפאתי.
ורד. בלי ספק קראו לה ורד.  

"נדמה לי שבשלב זה של יחסינו מותר לי לדעת איך קוראים לך",
אמרתי וסגרתי מאחורינו את דלת החדר של ההורים של רוני.
"ורד", השיבה, "הרווחת את זה ביושר. תהנה".
"מתאים לך השם ורד", אמרתי, "את פרח. פרח יקר". גם לי מותר
להיות בנאלי.
"אני הקוצים", ורד חייכה, אך עיניה נותרו רציניות.
היא התיישבה על המיטה. התיישבתי סמוך אליה, ירכינו נוגעות.
בטבעיות גמורה הניחה את רגלה על זו שלי, ואני הברשתי אותה קלות
בכף ידי. מבטינו נפגשו. השלהבת הכחלחלה המרצדת בעיניה מגנטה
אותי כמו עש מסומם. אין ולא יהיה רגע מושלם מזה. חפנתי את
עורפה וקירבתי שפתיי לקראת הבלתי נמנע.
"לא", מנעה ורד ונסוגה מעט, "אני רוצה להכיר אותך קצת קודם".
"מה את רוצה לדעת?", שאלתי, מבולבל מעט.
"ספר לי על הילדות שלך", ביקשה. הופתעתי. מעולם לא לקחתי בחורה
לחדר צדדי בכדי לספר לה על הילדות שלי. למשך רגע או שניים לא
נמצאו לי מילים.
"הרביצו לי הרבה", אמרתי לבסוף.
"באמת?", ורד זקפה גבה.
"גדלתי בדרום אפריקה. כל בוקר כשהילדים בבית הספר היו רואים
אותי, הם היו צועקים 'הנה היהודון! בואו נרביץ ליהודון הזה!'
ומנפחים אותי במכות".
"אווו... מסכן שלי", היא רפרפה באצבעה על עורפי.
"הרגשתי די רע עם זה", הסכמתי, "בייחוד בהתחשב בכך שזה היה בית
ספר יהודי".
היא צחקה, בדיסהרמוניה מוחלטת, ולפתע היו שפתיה צמודות לשלי,
יונקות בעדינות.
"מרגיש יותר טוב, יהודון?", מלמלה והחדירה אליי את לשונה.
כתשובה החדרתי את ידיי תחת עכוזה והידקתי את מפשעתה לגופי. היא
המהמה בשביעות רצון ונשכה אותי קלות (גורל זה גורל), ואני
הותרתי שם יד אחת למשמרת ואת השניה שלחתי תחת שמלתה ללטף את
ירכיה. כה רכות למגע, חלקות ונעימות...
קו ישר קצר ודק לאורך הירך, כמעט בלתי מורגש, הפריע לי באמצע
החלקות הנפלאה הזו. הייתי מתעלם, אבל מיד אחריו נתקלתי באחיו
התאום. אינסטינקטיבית הפשלתי את שמלתה ונעצתי עיניים.
ורד הוסיפה להתחכך בי למשך רגע או שניים במחשבה שזה חלק
מהמשחק, ואז קלטה שהפסקתי לשתף פעולה. היא נשאה אליי מבט
שואל.
"החברים שלי היו רק מרביצים לי", אמרתי בצרידות, "הם מעולם לא
חתכו אותי".
עיניה נפנו לירכה. "זה שום דבר", חייכה בביטול.
"שום דבר?! ורד, חתכו אותך בסכין! זה לא שום דבר. זה דבר, ודבר
רציני!"
היא החרישה ואני המשכתי: "היום זו הירך ומחר מה? הגרון? הרי
הדברים האלה תמיד נגמרים רע. אני מתאר לעצמי שהיום את עוד
כועסת עליו אבל מחר הוא יבוא עם פרחים ויגיד כמה הוא מצטער
וכמה הוא אוהב אותך. מה תגידי לו אז, ורד? תעני לי!"
היא היתה בהלם מהמתקפה שלי. פשוט ישבה ובהתה בי בפה פעור. גל
של תסכול שטף אותי. למה הן עושות את זה? למה הם עושים את זה?
איך אפשר בכלל לנהוג ברשעות כזו כלפי בחורה מתוקה כמו ורד?
רציתי לחבק אותה ולא לעזוב. בזרועותיי המגוננות תהיה בטוחה.
תחת זאת פשוט המשכתי לצעוק עליה.  
"תעני לי, ורד! כשהחבר הקצב שלך יבוא להחזיר לעצמו את רכושו,
מה תגידי לו?!"
"אין לי חבר!", היא צעקה בחזרה, נסערת, "ואבא לא מתעלל בי,
ואני לא מסובכת עם עבריינים ולא משחקת משחקי מין מוזרים".
נשמתי עמוק.
"אז מי עשה לך את זה?", שאלתי.
"אני", השיבה בפשטות, "לפעמים אני חותכת את עצמי".
הבהייה המטופשת שלי בה העבירה לה את מה שרציתי לומר בצורה הרבה
יותר טובה מהמילים שלא מצאתי.
"פסיכולוגים קוראים לזה 'הפרעת אישיות גבולית'", היא חייכה
חיוך קטן, מבויש, "אני לא יודעת למה. אולי הכוונה היא שאני על
הגבול בין השפיות לבין הטירוף, אבל מיום ליום יותר נראה לי שכל
האנושות ככה..."
היא השתתקה לפתע במבוכה והשפילה את מבטה.
"אני לא משוגעת", ביקשה בלחישה.
היא נטלה את ידי הקפואה שחדלה מללטף את ירכה והניחה אותה על
חזה. עיניה הגדולות הורמו אליי ואפפו אותי בשתיקה נוגה.
חילצתי בעדינות את ידי מתוך ידה. היא הניחה במקומה את ידה
השניה והידקה אותן אל לבה. מבלי לחשוב יותר מדי מה אני עושה או
למה, שלפתי מכיס מכנסיי אולר קטן שעשה קריירה יפה כפותחן ולא
שאף ליותר מכך. חודו הזקור בהק באור הלבן הקלוש שחדר לחדר.
האצבע והאמה של ידי הפנויה נשתלו תחת סנטרה של ורד והרימו את
ראשה בעדינות, עד שמבטינו הצטלבו. היא לא התנגדה. רק שלחה יד
להגן על צווארה שנראה לפתע כה חשוף.
המשכתי להביט עמוק לתוך עיניה כשהנפתי את האולר. הלהב היה קר
למגע כנגד לחיי. לא חשתי בכאב כשהוא חדר את העור ואת הבשר. כל
מה שהרגשתי היה ורד, נרעדת בקצות אצבעותיי. האולר זחל באיטיות
במורד הלחי, מותיר אחריו נתיב קטן וחמים. בחלוף שניים שלושה
סנטימטרים השלכתי אותו בתנועה פתאומית מהחלון וכרכתי את
זרועותיי סביב ורד.
היא נאחזה בי בחוזקה. ציפורניה ננעצו בגבי לרגע, ואז התרככה,
הניחה ראשה על חזי והתכרבלה לתוכי. לא ידעתי כמה זמן היינו כך,
דוממים זה לתוך זו. רציתי לחשוב שזה היה למשך רגע אחד בלבד.
יחיד. מיוחד. חבל רק שהעיניים שלי היו עצומות כל העת. רגע כל
כך מיוחד ואפילו לא ראיתי אותו.
כעבור רגע או כמה שזה לא היה היא התנתקה ממני. אצבע עדינה
וסקרנית רפרפה לאורך הפס החדש על לחיי.
"אתה מטורף!", אמרה בהשתאות. צחוקה המתגלגל מילא את האוויר.
"מטורף, מטורף לגמרי!", חזרה בשמחה. ברור היה שהרעיון גורם לה
עליצות רבה.  
פתאום הרצינה. "אושר הוא חיה כל כך משונה", המתה רכות, "תמיד
מגיע כשאתה לא מצפה לו, לעולם אינו כפי שחשבת שיהיה ולרוב אתה
מאבד אותו בצורה הכי סתמית שיכולה להיות".
הכאב בקולה המם אותי. הרי רק לפני רגע היתה באופוריה. מתי
הספיקה להגיע לצד השני של הסקאלה?
שלחתי יד מגושמת להעניק לה ליטוף מנחם. כיוון שלא ירדתי לסוף
דעתה, לא ידעתי מה לומר. היא נטלה את ידי בין ידיה וחייכה חיוך
קטן שגם אותו לא הצלחתי לפרש. כך או כך, המתח שרבץ על החדר
לפני רגע התפוגג ושלווה ממסטלת תפסה את מקומו. רגעים ארוכים
ישבנו כך, ידי אחוזה בידיה, ללא מילה וללא תנועה.  

בחיים אני לא שותה כך יותר. מה אעולל לעצמי פעם הבאה? חרקירי?
התחלתי לשוטט בדירה ללא מטרה. כבד וגמלוני דידיתי לסלון. סדום
ועמורה. עשינו את זה אתמול, אני והגבולית, או שתמיד זה היה
כך?
המילים "ים" ו"סלעים" צפו בזכרוני, מנותקות וחסרות משמעות.
באמת יש עליי קצת חול. סחרחורת. זרקתי עצמי על הכריות שעל
הרצפה. יותר טוב, אבל גם דז'ה וו קטן. דז'ה וו של משהו נעים.
היה לי טוב איתה אתמול, אני חושב. למה הברחתי אותה? למה התמונה
הזו עם הפנים למטה?
הרמתי את התמונה. בחורה מחייכת נשקפה אליי. דינה. חברתי.

"זה הדיר שאני מכנה בית", אמרתי בהתנצלות מה כשחיבקתי את ורד
לתוך דירתי ההפוכה. היא נראתה כרגיל כמו אסון טבע בהתהוות.
כריות מפוזרות על הרצפה בערבוביה עם עטיפות של כל מיני דברים,
עיתונים ישנים, כדורי אבק וכל מיני חפצים קטנים שאפשר למצוא רק
כשלא מחפשים. גבוה יותר ניתן היה למצוא כוסות וצלחות בכל מקום,
ניירות שונים ומשונים, חשבונות שלא שילמתי, פסלון מוזר של אוגר
כעוס ותמונה של דינה, שהיתה מזדעזעת כל פעם מחדש כשהיתה באה
בסף דלתי.
"עד הרגע הזה לא האמנתי שיש ממש בתורת הכאוס הזו שכולם מדברים
עליה", צחקקה ורד, נשקה לי בחטף והטילה עצמה בעליזות על הכריות
למרגלותיה. היא נותרה שרועה שם על בטנה בפישוט איברים וביקשה
שאעשה לה נעים בגב.
כרעתי מעליה ומיקמתי רגליי בצדי גופה. התחלתי לעסות את כתפיה.
היא הגיבה בהמהום מרוצה שנסך בי בטחון. אט אט גלשו ידיי
במורדות גבה, מעסות ומלטפות. גופה נענה למגעי בהתכווצויות
רכות, נינוחות.
"אתה צריך לפתוח מכון עיסוי", מלמלה ורד, "אמיתי, לא עם זונות.
אל תנסה למכור שם את האמא הוירטואוזית שלך..."
בתנועה מהירה הפשלתי את שמלתה, הסטתי את תחתוניה לירכיה ונעצתי
שיניי בעכוזה. פיה נסגר באחת באנקת כאב מופתעת. בחלוף רגע הפכה
האנקה לצחוק דיסהרמוני.
"מטורף!", קראה והשלימה את מלאכתי, פושטת כליל את שמלתה ומגלה
את גבה נטול רצועות החזייה. את תחתוניה הסרתי בעצמי, מתענג על
מראה ישבנה החמוד, לבן ועדין למעט סימני שיניים של איזה מטורף
בחלקו הפנימי של הפלח הימני. נשקתי שם רכות, ולמרות שלא יכולתי
לראות את פניה ידעתי שהיא מחייכת.
"תמשיך לעשות לי נעים", ביקשה בצרידות עירומה ומלבבת. חפנתי את
פלחי ישבנה בכפות ידיי והתחלתי ללוש אותם בעדינות, בתנועות
ארוכות ומלאות. כעבור רגע או שניים פישקה ורד קלות את רגליה,
רומזת. העברתי יד ביניהן. ורד נטפה כמו ברז דולף. היא נרעדה
למגעי והרחיבה מעט את פישוקה. החדרתי לתוכה זוג אצבעות, מרווה
אותן במיציה. היא קימרה אגנה לעומתי בציפייה. שלפתי אצבעותיי
והצמדתי אותן לדגדגן שלה, מעסה אותו בעדינות במעגלים קצובים
ועמוקים. ורד גנחה רכות. בד בבד הוספתי ללטף את ישבנה ואת
ירכיה בידי השניה, כאשר שפתיי ולשוני מסייעות לה כפעם בפעם.
גניחותיה של ורד גברו. עדינות, חרישיות, אך ברורות. היא לא
מהדוממות. הגברתי את הקצב, הן של האצבעות המרקדות בין רגליה
והן של הלשון המלקקת את עורה, מתמכרת לצמרורו הרך כנגדה. גופה
רטט בעונג תחתיי. יכולתי לחוש בהתכווצות ירכיה. עוד רגע...
"מי זו?"
"הא?", היא תפסה אותי לא מוכן.
"זו", ורד הצביעה על תמונתה של דינה. מצאה לה רגע להבחין בה.
"זו החברה שלי כמעט לשעבר", החדרתי לתוכה את אצבעות ידי
המלטפת, תר אחר נקודת הג'י המיתולוגית.
ורד משכה גופה ממני. היא זחלה לכרית מרוחקת והתיישבה עליה
ישיבה מזרחית כאשר כפות ידיה מכסות על ערוותה, כמו רצתה להגן
עליה מפניי.
"ה... חברה שלך?", קולה היה פגוע.
"החברה חסרת המשמעות שלי", השבתי במהירות, "החברה שעוד מעט לא
תהיה לי. אל תעשי ממנה עניין, ורד. היא לא חשובה לי".
"היא כנראה מספיק לא חשובה בשביל שלא תזכיר אותה עד עכשיו.
צודק בהחלט. למה לספר למזרון האקראי על האשה החוקית? הרי על
מזרון שוכבים בלילה, מי צריך אותו כשעולה האור?"
"את לא מבינה..."
"מה יש לא להבין? אולי אני לא בררנית במיוחד בנושא משפטי
פתיחה, אבל עם 'יש לי חברה אבל בואי נשתגל כמו שפנים הלילה'
אולי אפילו אותי לא היית מצליח להביא לכאן. אם היית מספר לי
קודם אולי הייתי עוזבת לפני... לפני ש... כשעוד יכולתי. עכשיו
מאוחר לי. אני כבר יותר מדי שלך. חיפשת זיון ומצאת זונה. כל
הכבוד. קדימה, בוא", היא נשענה לאחור על גבה, פישקה את רגליה
והנחיתה את כפות ידיה במאונך לשיפולי ירכיה, תוחמת את איברה
ביניהן כמסמנת לי את המטרה. בד בבד משכה באפה, "בוא תזיין את
הזונה שלך, שיהיה לך מה לספר לחבר'ה. לאחר מכן תשליך אותי
החוצה ואני אלך בשקט ולא אוכל לבוא בטענות לאף אחד וכולם יהיו
מאושרים!"  
לא עניתי. תחת זאת ניגשתי לטלפון. ורד עקבה אחרי במבט משתאה.
פתחה פיה לומר דבר מה, התחרטה וסגרה אותו, והמתינה בדומיה.
חייגתי ושמתי את המכשיר על רמקול.
"הלו?", נשמע קול מנומנם.
"הי דינה, זה אני".
"הי קניבל", היא נשמעה די מטושטשת, אבל זיהתה, "מה אתה רוצה
בשלוש בלילה?"
"לא יותר מדי. רק להגיד לך שאני מצטער שנשכתי אותך ושהערתי
אותך בשלוש בלילה רק כדי לזרוק אותך. לילה טוב!"
ניתקתי את השיחה, וכשהטלפון צלצל כעבור רגע ניתקתי אותו מהשקע.
ורד הביטה בי בעיניים גדולות ופה פעור. ההלם הלם אותה. חמודה
להפליא נראתה באותו רגע המום.
"אני פיכח דיי בכדי לדעת שאני שיכור כעת", אמרתי לאט והפכתי את
תמונתה של דינה על פניה, "ואת מה שיש לי לומר לך, כל ההבטחות
והוידויים, אני מעדיף לשמור לבוקר. רק הבטחה אחת אתן כמקדמה:
אין לי שפנפנה מלבדך ואין רצוני שתהיה. לעזאזל, כל השפנפנות
האחרות נראות כמו מרמיטות לידך. רק את. רק את!"    
ורד הוסיפה לבהות בי בשתיקה. חיוך קטן הפציע על שפתותיה והתרחב
לאיטו. לפתע ניתרה על רגליה והסתערה עליי בזינוק חתולי.
זרועותיה ורגליה נכרכו סביבי, ובעודה תלויה על צווארי המטירה
מבול של נשיקות רטובות על פניי.
נשאתי אותה אל חדר השינה. גברת הירשברג ליוותה אותנו עם
המטאטא, דופקת בהרמוניה עם חריקות קפיצי המיטה.

טוב, אז זה מה שקרה אתמול.
זה מסביר את מה שקרה היום.
ועכשיו אלוהים מעניש אותי עם הפטישים שלו.
לא. משהו חסר. חוסר מנוחה תקף אותי. הוגעתי את מוחי הדואב
בנסיונות נואשים להזכר, אבל קשה להציף מאורעות מאתמול כשהראש
שלך מסתחרר וכל הזמן אתה מנער חול מגופך.
חול! זהו זה. באמת היינו בים אתמול, לפני שנסענו אליי. החברים
שלי באו לקרוא לנו מהחדר שבו התבודדנו אצל רוני. נסענו איתם,
ישבנו איתם קצת, אבל מהר מאד התבודדנו שוב. עכשיו אני נזכר.
מצאנו לנו פיסת חוף קטנה משלנו, רק אני, ורד, הים והלבנה. היה
רומנטי. היה מוזר. ועתה עליי לנסוע לשם בחזרה, ומהר.
למה?  
לא ידעתי. בכל זאת חיפשתי את המפתחות של האוטו. כמובן שלא
מצאתי. הם נעלמו בין שאר הדברים שאי אפשר למצוא מתי שמחפשים.
אני כל כך עייף. מתפוצץ לי הראש.
צנחתי שוב על הכריות. נרדמתי.
בערב, כשהתעוררתי, נזכרתי. הפטישים נעלמו. ייחלתי לשובם.

כוכב בודד נצץ מעלינו. הירח נגה באור רך שריצד על הגלים והכסיף
את שערה של ורד. מאחור התנשאו מצוקים גבוהים וסלעיים, מלפנים
ליטף הים את החול, וביניהם חוף שקט, שומם, שלנו.
"כאן", אמרה ורד. התחלתי להתיישב, אך היא הדפה אותי אל החול על
גבי, השתרעה עליי בנוחות ונשקה לי ממושכות. למספר רגעים התמצה
העולם בטעם שפתיה, המיית הגלים וכוכב נוצץ אחד.
רק כאשר פיתלה עצמה מעליי ונשכבה לצדי על החול שבו אליי חושיי.
שעה ארוכה נותרנו שכובים כך. שעה של חיוכים, מבטים, נגיעות
ומילים רכות.
לבסוף התמתחתי והזדקפתי למצב ישיבה. ורד התרוממה בעקבותיי,
נאנחת בליאות מתוקה כדובון המקיץ משנת החורף שלו. עטפתי את
כתפיה בזרועותיי. היא נצמדה אליי, חיבקה את מותני והניחה ראשה
על כתפי.
"אני אוהבת את הים בלילה", אמרה חרש, נושאת עיניים נכספות אל
הגלים הלוחשים בשחור מולנו, "יש לו קסם מיוחד שאין דומה לו.
הוא כל כך... אינסופי. אתה יודע מה יש מעבר לאינסוף?"
"מה?", שאלתי וליטפתי רכות את שערה. דומה כי לא חשה בכך. היא
היתה שרויה בעולם משלה.
"הכל!", קראה בהתלהבות מהסוג שאובד לרוב בקו הדק שבין הילדות
לבגרות. עיניה נצצו. "כאן על האדמה יש לך גבולות, אבל לים
בלילה אין. הוא יכול לשאת אותך אל כל הדברים שחלמת עליהם, כל
הפלאות, כל היופי. בצד השני יכול להיות כל דבר שתרצה, כל
האגדות, כל האשליות, כל התקוות. ים בלילה הוא הביטוי הפיזי של
הדמיון! כמוהו הוא אינו מוגבל בארבעה קירות של מציאות. כמוהו
הוא יפה ומסתורי וחמקמק, ואם רק נאמין בו אין לדעת לאן יישא
אותנו. הבט בו! הוא תחום רק בצד אחד, הצד שלנו. מעבר לאופק
יכולים להיות דרקונים ורודים עם סרט קלוע בזנבם ואלוהים שיחייך
בהתנצלות ויגיד שהוא מצטער ושהוא לא התכוון ומישהו שיאהב את
ורד ולא יעזוב אותה...", רגע החרישה ולאחריו המשיכה בשקט.
"כשרע לי אני חושבת על כל הטוב הממתין מעבר לים בלילה. כשמכוער
לי אני הוזה אל המקומות המופלאים מעבר לגלים. כשעצוב לי אני
מתנחמת בידיעה שיש צד שני. לעתים הים בלילה הוא הדבר היחיד
המאפשר לי לעבור את היום. הוא כל מה שיש לי".
הידקתי את החיבוק. עיניי ננעצו בים מבלי לראות אותו. נקודת אור
קטנה הבהבה באופק, מתרחקת לאיטה.
ורד נשאה אליי מבטה ונתחייכה. "אתה כל כך חמוד כשאתה לא מוצא
מילים", אמרה בחיבה.
"נהיה קר", מצאתי מילים, "אלייך או אליי?"
"שובב... אתה באמת רוצה להכניס בחורה כמוני לבית שלך?"
"בלשון המעטה", גיחכתי, "אבל אם את רוצה, אנחנו יכולים ללכת
לבית שלך".
ורד חייכה בעצב. "אל הבית שלי לא הולכים מרצון", אמרה בשפל
קול.
"לא הבנתי", אמרתי באיטיות.
"כן הבנת", היא הסבה מבטה ממני.
שתקתי, מהורהר. כשהבנתי הוספתי לשתוק. שוב לא מצאתי מילים.
התנחמתי בכך שאני חמוד ברגעים כאלה. ורד התבוננה בי באותו חיוך
קטן צופן סוד שלה.
לבסוף לא יכולתי לשאת עוד את הדממה.
"כמה זמן זה כבר נמשך?", שאלתי.
היא הסמיכה את זרועה אל פניי והצביעה על נקודה נעלמת בפרק ידה.

"זו היתה הראשונה", אמרה, "בגיל חמש עשרה. החבר הראשון...
הפרידה הראשונה...", קולה נעשה חולמני, "מאז ועד היום. לעתים
יותר, לעתים פחות, לעתים בפנים, לעתים בחוץ... שוב ושוב אותם
מעגלים של אהבה וכאב, ואני עייפה. אני כל כך עייפה".
"למה את עושה את זה?"
"תשאל את דוקטור ברגמן", חייכה ורד במרירות, "הוא יגיד לך
בהרבה מילים פסיכיאטריות שורד לא מתמודדת היטב עם פרידות".
הרגשתי מאד לא בנוח עם השיחה הזו והצטערתי שפתחתי בה. רציתי
לחזור לשלווה הקסומה מלפני מספר דקות.
"אולי כדאי שתתנזרי מבחורים", אמרתי בטון קליל, "פשוט חבל על
הרגליים הנפלאות הללו שלך".  
"לא", ורד הנידה ראשה לשלילה, "כבר יש לי בלב יותר נייר דבק
מאשר רקמות חיות".
היא החוותה בידה לעבר הצוקים הסלעיים מעלינו. "בפעם הבאה...",
אמרה בשקט. ידה גלשה עד לגובה מותניה תוך שהיא מלווה אותה
בשריקה חרישית. בסיום התנועה נקשה בלשונה ופרשה ידיה בתנועה
סופנית.
שתקתי. רוח ים קרה חלפה על פנינו, צמררה אותי ובידרה את שערה
של ורד.        
"בוא פנימה", אמרה לפתע.
"מה?", הסתייגתי, "פנימה? לים? עכשיו?!". שיניי נקשו רק מעצם
המחשבה.
"אני רוצה לראות מה יש בצד השני", לחשה ורד. היא פשטה באחת את
שמלתה ופתחה במרוצה לעבר המים האפלים. נותרתי נטוע במקומי,
בוהה בה כמהופנט. כעבור כמה מטרים הסתובבה אליי מבלי לעצור
והטילה משהו לעברי בתנועה של זריקת בומרנג. כשתחתוניה נחתו
בידי הגיעה כבר ורד לקו המים, שם עצרה לרגע. לאור הירח נצצו
לעיניי קימורי גופה העירום, המקסים, עת שלחה בוהן מהוססת אל
הלא נודע.
היא הסתובבה לעברי וחייכה. חיוך מתוק, מאושר ושלם.
כעבור רגע נעלמה בין הגלים הכהים, שוחה בעקבות חלומותיה.