במעמד חגיגי זה אני מודיעה שנמאס לי.
  נמאס לי מהמיתון, נמאס לי מהמצב הבטחוני, אבל בעיקר נמאס לי
מהמרדף חסר התכלית אחרי גברים שלעולם לא יהיו שלי. לא עוד
פלירטים מחוכמים משולבים בעפעופים מרמזי זימה, לא עוד חלומות
בהקיץ שסופם בהתפכחות ואכזבה, אבל בעיקר- לא עוד קט פייטס.
   כולכן, ודאי, מכירות את הסיטואציה מקרוב.
   אתן יושבות בפאב (נניח). הברמן, הלילה, שווה מתמיד. אתן
מתבשמות מעט (מאלכוהול) ונוקטות בכל הטכניקות העומדות לרשותכן
ע"מ לכבוש את ליבו. הוא, מצידו, אפילו מראה סימני עניין פה
ושם. הכל, כביכול, מתנהל על מי מנוחות. ואז היא מגיעה. היא,
כלומר הדבר הכי יפה שראיתן בחיים שלכן. מהיצורים הללו שבאמת
ובתמים ייראו מקסים גם בשק יוטה, אבל לצערכן בחרו את מחלצותיהן
להערב מעט יותר בקפידה. העירום המסוגנן שהן עוטות לגופן מורכב,
בד"כ, מהרבה מאוד כלום עם קצת פאייטים פה ושם, מה שלא גורם להן
להיראות פרחות, למרבה אכזבתכן. הן הנשיות בהתגלמותה- ואין מה
לעשות, להיות טום-בואית זה אולי מגניב בטירוף אבל ממש לא סקסי.
בעיקר אם את כבר לא בת 17.
   עוד בעודה עומדת בכניסה לפאב ובוחנת את המקום ואת הברמן
(שכבר לא) שלך, אתן מבינות שעבורכן הערב נגמר. עומדות בפניכן
שתי אופציות: או להישאר ולהתבזות בניסיון התמודדות פאתטי אל
מול הדיווה, או להיות אצילית ולברוח הבייתה לפני שהיא מתבייתת
על אהוב ליבך.
   מנסיוני אני יכולה לספר ששתי הדרכים מובילות הבייתה ולבד.
הראשונה מייגעת, משפילה, מתסכלת ובעיקר מיותרת, והשנייה כואבת
אמנם, אבל קצרה מאוד. וזה המעט שבו אנחנו יכולות להתנחם. אנחנו
שהן לא היא.
   הדרך הראשונה, להלן "הקט פייט", מתחילה נחמד דווקא. הבחורה
מתיישבת על הבר, תמיד לידך, ומתחילה להכין את הקרקע. קודם כל
היא מנסה לעמוד על טיב היחסים בינך לבין הברמן. את לא משחררת
יותר מדי אינפורמציה ונותנת לעצמך להינות מהספק (שלה), גם אם
הוא זמני בהחלט. כשהיא מבינה שאת והיא באותה סירה, היא לא
בוחלת באף אמצעי כשר/ לא כשר לעשות לו רילוקיישן למיטה שלה.
וזה בכלל לא משנה שאת היית שם קודם.
  הייתי שם, ראיתי כבר את הכל. חוץ מהתפלשות בוץ נדמה לי שגם
התנסיתי בהכל. זה תמיד נגמר בעוגמת נפש.
זה מתחיל בהתנחמדות יתר אלייך, שהרי את אינך אלא חיית מחמד
עבורה, ממשיך בהימרחות מינימלית על הברמן האומרת דרשני (עד
איזו נקודה זה נחשב פלירט ולא שיחה אירוטית?) ונגמר, לרוב,
בנוק אאוט מוחץ כאשר היא מתרברבת בפניו אודות רגליה החלקות,
שלדבריה "לא גילחה מזה שלושה שבועות". כן, בטח. ואני מלכת
אנגליה. עם כל יתר הדברים עוד יכולנו להתמודד באמצעות מח חריף
וטיפת שנינות, אך עם הבשר אל לנו לנסות אפילו. זוהי כרוניקה של
אסון ידוע מראש.
   ועל כן, גבירותיי ורבותיי, אני פורשת מהמירוץ. ממחר דיאטה,
ואפילו סופלה השוקולד המפתה ביותר לא יכניע אותי.
   אור ואהבה, קארמה טובה.