קשה לי להבין אותך.
קשה לי להבין את ההתיחסות שלך אליי כדבר מובן מאליו שאין
להקדיש לו ולו דקה אחת מיותרת.

האם זה בגלל שאני אוהב אותך כל כך ולא מתבייש להגיד את זה?
האם זה בגלל החברה שלא נותנת לך להתקרב מדיי, להיות פגיעה
מדיי?
האם זה אני? שעושה משהו לא בסדר? לא נכון?
האם זו את? שמרגישה צורך להיות עוקצנית? שלא מאוהבת?

אני לא מבין את זה, ויודעת מה? אני גם לא רוצה להבין!

לא רוצה לשמוע על כל מיני מגבלות חברתיות.
לא רוצה לראות אותך פעם אוהבת עד הגג ופעם מתרחקת, קרירה.
לא רוצה להחזיק את ידך כשאני יודע שאני היחיד שרוצה בזה.

לא רוצה לדעת, להקשיב, לגעת, לחשוב, לראות...  אני לא רוצה
כלום! רק להיות איתך.  ואם את לא רוצה בזה, אל תעשי את זה
כיוון שאת לא רוצה לפגוע בי. מפגיעה אחת, חדה אך קצרה אני
אתאושש, מאלף פגיעות כהות וארוכות אני לא.

ככה שתעשי מה שאת רוצה. אל תתחשבי בי כי בסוף, אני היחיד
שנפגע. היחיד שמת... מבפנים.