נסית פעם להקשיב לורדים?
-לא, למה לי?
את מתכוונת  שמעולם לא לקחת אחד מהם, ככה בעדינות, נזהרת
מהקוצים, מלטפת בעדינות את עלי הכותרת האדומים, שאולי עדין יש
עליהם סימני טל של הבוקר?
-אהה... לא ממש, סורי
את ממש מאכזבת אותי, צפיתי ממך ליותר
-סליחה שאני לא עומדת בצפיות שלך, אני עדין לא בקטע של להקשיב
לפרחים
זה לא הפרח, זה מה שהוא מכיל, את באמת לא יודעת?
-אין לי מושג על מה אתה מדבר, אני חושבת שאני אלך
לא! חכי שניה, אל תלכי, אני רוצה לומר לך משהוא
-אז קדימה, אין לי זמן למשחקים שלך
אני לא משחק, אני רציני לגמרי
-אז קדימה
אני... אני חושב שאני אוהב אותך
-חושב? רק חושב? עכשיו אני ממש נעלבת
לא! אני מתכוון, אני לא יכול להיות בטוח, זה ממש מבלבל אותי,
אף פעם לא הרגשתי ככה...

מתישבת לידי על המיטה הגדולה, מבט מלטף בעיניים הגדולות
והחומות שלה, התלתלים היפים שלה זזים בקצב לא מוגדר, עור נוגע
בעור, הריח שלה עוטף אותי ברכות בעוד היא מצמידה את שפתיה
לשפתי, מטביע אותי, כובשת, מטרפת, ממלאת אותי בחום נעים שרץ
בוורידים, גורמת למשהוא שפעפע עמוק בפנים להתפוצץ, ועכשיו,
מכבה את האור, נותנת ללהבה של הנר בריח אפרסק שבוער לו בנחת על
עדן החלון ליצור צללים שמרקדים על הקירות,
נצמדת אלי צמוד צמוד, מביטה לי עמוק בתוך העיניים.

-תאהב אותי
אני אוהב אותך
-אתה בטוח? במאה אחוז? במליון אחוז?
אני יודע שאני אוהב אותך, כל טיפת דם שזורמת בגוף שלי, בכל
מולקולה שבי, באוויר שאני נושם אני אוהב אותך, כמו שלא אהבתי
מעולם
-אני אוהבת אותך

אומרת, נושקת לי בשנית, שמה את ראשה על חזי ונרדמת, ואני מלטף
את גופה הארוך, את שערה הרך, את שדיה שעולים ויורדים עם כל
נשימה שלה, וביד השניה אני אוחז בו, נזהר שלא לגעת בקוצים
האיומים, מניח אותו ביננו, עלעליו אדומים כדם אל מול להבת האש
הדועכת.
וככה אני והיא נרדמים, מפליגים לעולם של אשליות, מוגנים מהכל,
מוקפים ברכות,
ומקשיבים לקולו העדין ששר לנו, בקול פעוט מעין כמוהו, כמו אלפי
פעמונים קטנים בלב ליבה של הנשמה, שמתמלאת בשלווה, תמיד...
תמיד ממשיכים להקשיב... להקשיב לקולו של הוורד.