[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אתגר קרת
/
ג'טלג

בטיסה האחרונה שלי חזרה מניו-יורק התאהבה בי דיילת. אני יודע
מה אתם חושבים לעצמכם. שאני שחצן, או שאני שקרן,  שאני שניהם.
שאני מחזיק מעצמי חתיך או לפחות רוצה שאתם תחזיקו. אבל אני לא.
והיא באמת התאהבה בי. זה התחיל אחרי ההמראה,  חלוקת משקאות.
כשאמרתי שאני לא רוצה כלום והיא התעקשה למזוג לי מיץ עגבניות,
האמת היא שעוד קודם חשדתי, כשבתדריך הזה של לפני ההמראה, היא
הסתכלה לי כל הזמן בעיניים, כאילו כל ההסבר הזה הוא רק בשבילי.
ואם זה לא מספיק, אז בארוחה, אחרי שגמרתי הכל הביאה לי עוד
לחמניה. 'נשארה רק עוד אחת,' הסבירה לילדה שישבה לידי ותקעה
בלחמניה מבט עורג 'והאדון ביקש קודם'. ואני לא ביקשתי. בקיצור
- נקרעה על התחת שלי. גם הילדה שישבה לידי שמה לב. 'היא מתה
עלייך,' אמרה לי בזמן שהאמא שלה או מי שזה לא תהיה הלכה
לשירותים. 'לך עליה, לך עליה עכשיו. תביא לה ככה כאן, במטוס,
כשהיא נשענת על העגלה של הדיוטי-פרי כמו לסילביה קריסטל
ב'עמנואל'.  נו, טחן אותה כבר, אחי,  תן לה בפיצוץ, גם
בשבילי.' זה קצת הפתיע אותי, הדיבור הזה של הילדה. היא  נראתה
בלונדינית כזאת, עדינה, בקושי בת עשרה, ופתאום כל ה'תן לה
בפיצוץ' הזה, ו'עמנואל', זה הביך אותי, אז ניסיתי לשנות נושא.
'פעם ראשונה שאת נוסעת לחוץ-לארץ ילדונת?' שאלתי 'אמא לקחה
אותך לטיול?' 'היא לא אמא שלי,' התמרמרה הילדה 'ואני לא
ילדונת. אני גמד מחופש ,והיא המפעילה שלי. ואל תגיד את זה
לאף-אחד,  אבל הסיבה היחידה שאני לובש את החצאית המכוערת הזאת,
זה בגלל שאני מסתובב עם  שני קילו הירואין בתחת.'  אחר-כך האמא
חזרה, והילדה עוד פעם התחילה להתנהג באופן נורמלי, חוץ מבקטעים
שהדיילת עברה במטוס כשהיא מביאה כוסות של מים, בוטנים וכל
הדברים האלה שדיילות מביאות, ומחייכת, בעיקר אלי, שבהן הילדה
היתה מתעוררת, ועושה לי תנועות גסות כאלה של תקיעה עם היד.
אחרי כמה זמן גם הילדה הלכה לשירותים, והאמא שישבה בכיסא ליד
המעבר, חייכה אלי חיוך עייף. ' היא בטח שיגעה אותך הרבה,'
הנהנה בעצב 'מקודם, שהלכתי. אמרה לך שאני לא אמא שלה, שהיתה
מ.פ. בצנחנים, כאלה דברים.'  עשיתי לא עם הראש, אבל האמא
המשיכה. ראו עליה שהיא מחזיקה ווחד תיק ושהיא חייבת לספר  את
זה למישהו. 'מאז שאבא שלה מת, היא מנסה להעניש אותי בכל
הזדמנות.'  נפתחה האמא 'כאילו שאני אשמה במוות שלו.' כאן היא
כבר ממש התחילה לבכות. 'את לא אשמה גבירתי.' הנחתי יד מנחמת על
כתפה 'אף אחד לא חושב שאת אשמה.'  'הם חושבים,'  היא הסירה את
ידי בזעם, 'אני יודעת שהם חושבים. אבל עובדה שבית המשפט זיכה
אותי, אז אל תתנשא עלי. מי יודע איזה דברים נוראים אתה עשית.'
הילדה בדיוק חזרה, ותקעה באמא מבט רצחני שהשתיק אותה, ואחר-כך
בי מבט רך יותר. אני הצטנפתי במקום שלי על יד החלון, מנסה
להיזכר בדברים הנוראים שעשיתי,  כשחשתי בכף יד קטנה ומזיעה
הדוחפת לי פתק נייר מקומט ליד. בפתק היה כתוב 'אהובי, אנא,
פגוש אותי במיטבחון .' ומתחת לזה חתום 'הדיילת' והכל באותיות
דפוס גדולות וילדותיות. הילדה קרצה לי, המשכתי לשבת. פעם בכמה
דקות הילדה מירפקה אותי. בסוף נימאס לי, אז קמתי ועשיתי כאילו
אני הולך למיטבחון. החלטתי ללכת לזנב, לספור עד מאה ולחזור,
ולקוות שאולי אחרי זה הילדה הנודינקית הזאת תעזוב אותי במנוחה.
נשארה עוד פחות משעה לטוס, אלוהים כבר כל-כך רציתי להיות בארץ.
ליד השירותים שמעתי קול עדין קורא לי. זו היתה הדיילת. 'איזה
מזל שבאת.' היא נישקה אותי על הפה 'פחדתי שהילדה המשונה הזאת
לא  תתן לך את הפתק.' ניסיתי לומר משהו, אבל היא נישקה אותי
שוב, ומיד ניתקה ממני. 'אין זמן,' היא התנשפה 'המטוס עומד
להתרסק בכל רגע. אני חייבת להציל אותך.' 'להתרסק?' נבהלתי 'אבל
למה, יש איזושהי תקלה?' 'לא,' נדה שלי בראשה, אני יודע שקראו
לה שלי כי היה לה תג כזה עם השם שלה על הדש של החולצה 'אנחנו
עומדים לרסק אותו בכוונה.' 'מיזה אנחנו?' שאלתי. 'צוות המטוס,'
היא אמרה בלי למצמץ ,זו הוראה מגבוה. פעם בשנה שנתיים אנחנו
מרסקים איזה מטוס בלב ים,  הכי בעדינות שאפשר, ואז הורגים איזה
ילד או שניים, בשביל שאנשים יקחו את כל העניין הזה של בטיחות
במטוסים יותר ברצינות. אתה יודע, יהיו קשובים יותר לכל התדריך
עם הנוהלי חירום וכל זה.' 'אבל למה דווקא המטוס שלנו?' שאלתי.
היא משכה בכתפיה 'לא יודעת, זאת החלטה מגבוה. כנראה שהם הרגישו
בזמן האחרון באיזה סוג של רפיון.' 'אבל..' ניסיתי 'איפה יציאות
חירום במטוס?' תקפה בלי לתת לי לגמור את המשפט. לא ממש זכרתי.
'כן,' היא הינהנה בראשה 'סוג של רפיון. אל תידאג, אהובי, הרוב
ינצלו, אבל במיקרה שלך פשוט לא יכולתי לקחת את הסיכון.' ואז
היא התכופפה ודחפה לי ליד מין ילקוט פלסטיק כזה, כמו של ילדים.
'מה זה?' שאלתי 'מיצנח.' היא נשקה לי שוב. 'אני אגיד שלוש-ארבע
ואפתח את הדלת. ואז תקפוץ. בעצם, אתה אפילו לא צריך לקפוץ, אתה
כבר תשאב מעצמך.'   האמת היא שלא רציתי. לא ממש התאים לי כל
הקטע הזה של לקפוץ ממטוס באמצע הלילה, שלי פירשה את זה כאילו
אני חושש לה, מפחד שכל העניין יסבך אותה. 'אל תידאג,' היא אמרה
לי 'אם לא תדבר אז אף-אחד לא יעלה על זה. תמיד אתה יכול להגיד
להם ששחית עד יוון.'
מהצניחה אני לא זוכר כלום, רק את המים למטה, קרים כמו תחת של
דב קוטב. נסיתי לשחות קצת, אבל אז ראיתי שאני יכול לעמוד, אז
התחלתי ללכת במים לכיוון האורות. נורא כאב לי הראש, והדייגים
על החוף כל הזמן הציקו לי, ניסו לעשות כאילו אני בצרות ושהם
עוזרים לי, בשביל שאתן להם כמה דולרים -לקחת אותי על הגב סחיבת
פצוע, להנשים אותי, כאלה שטויות. נתתי להם קצת כסף, אבל זה לא
הרגיע אותם, והם המשיכו להשתולל סביבי, כשניסו לעסות את הגוף
שלי עם אלכוהול כבר ממש איבדתי שליטה ונתתי לאחד מהם סטירה.
ואז הם הלכו, ואני לקחתי חדר במלון 'הולידי-אין'.  בלילה, לא
הצלחתי להירדם, כנראה מהג'טלג,  אז ראיתי כבלים.  בCNN  עקבו
אחרי החילוץ של המטוס בשידור חי, מה שהיה קצת מרגש. ראיתי כל
מיני אנשים שזכרתי מהתור לשירותים נאספים לסירות גומי, מחייכים
למצלמה, מנפנפים לשלום. בטלויזיה,  זה נראה נורא מקרב לבבות כל
הקטע הזה של ההצלה. ובסופו של דבר חוץ מילדה אחת,  אף-אחד לא
מת, וגם היא, התברר בסוף שהיא בעצם היתה גמד שמבוקש על-ידי
האינטרפול, ככה שיחסית לאסון, האווירה היתה ממש נעימה. קמתי
מהמיטה והלכתי לאמבטיה, מרחוק עדיין יכולתי לשמוע את השירה
העליזה והמזייפת של הניצולים. ולשניה אחת, ממעמקי הבידה בחדר
העצוב שלי במלון יכולתי לדמיין  גם אותי שם, עם כולם, עם שלי
שלי, חבוק על קרקעית של סירת גומי, מסרב לנופף למצלמות.

(ע"פ סיפור זה,  ואחרים, ספר קומיקס בהוצאת "אקטוס
טרג'יקוס")







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- איך מרוקאי
קושר שרוכים?

- ?

- ככה...


("1001 בדיחות
ויזואליות"
בהוצאת בוליביה
ושות').


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/8/98 23:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אתגר קרת

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה