הצחוק כבר אינו אותו צחוק. החיוך כבר אינו אותו חיוך. הריקוד
כבר אינו אותו ריקוד.
הכל השתנה. תמיד אנשים משתנים ומתפתחים, אבל לפעמים השינוי
נעשה בחיתוך חד מדי. רק לפני כמה חודשים היא היתה כאן שמחה
וקופצת. ועכשיו, עכשיו הכל שונה. הפנים נפולות. החיוך מאולץ.
אפילו הקפיצות שלה נעשו נמוכות יותר. היא יצאה בו אדם אחד
ונכנסה בן אדם שונה לחלוטין. והיא רוקדת איתי, במעגל שלי, והיא
מסתכלת עלי במין חדות כזאת. ואני- אני עומדת שם עם פה פעור בלי
מילים בפה. הדמעות חונקות אותי בפנים. אני רוצה שהיא תהיה אותה
אישה שמחה שכל מי שמסתכל עליה לא יכול להישאר אדיש- ומחייך.
אותה אישה שהחכמה, הטוב, העצילות והשמחה קורנים ממנה.
למה היא? למה המכה הזאת פגעה בה? ובעצמה כם חזקה...
ואני ממשיכה לעמוד שם, ולהסתכל. אני רוצה לעזור. אני רוצה
להיות שם בשבילה. אני רוצה לחבק אותה ולהרגיש את הלב שלה פועם.
אני רוצה להיות שותפה לכאב. אבל אין לי אומץ. אילו רק היה לי
אומץ...

כתבתי את הקטע הזה על אישה שגרה בישוב שלי, שבנה נרצח ע"י בני
עוולה, באינתיפאדה האחרונה. |