שבע בבוקר. היא מתמתחת קלות. מחייכת. הולכת למקלחת- משתינה,
מצחצחת שיניים. דברים של בוקר.
מתיישבת ליד החלון, מסתכלת החוצה. יש עננים ממש יפים. קצת
שחורים. והיא מרוצה מהחיים שלי ומהגופות שנחות להן בשלווה מתחת
לחלון שלה.

איזה חיים מושלמים.

היא ממשיכה לשבת ליד החלון, לא ממצמצת, לא מעזה להזיז שריר,
מפחדת שאם היא תזוז כל השלמות הזאת תהרס. שעות עוברות בלי
לנוע.

"אח".

היא מתלבשת ויוצאת החוצה. שמש אפורה- רקובה של צהריים מחייכת
אליה, המוות מציץ מכל פינה. "בוקר טוב". המון עצים מתים בדרך,
המון חול, עקרבים, ג'וקים מעופפים וזוחלים. שני זאבים משחקים
וכמעט הורגים אחד את השני, והכל כלכך נחמד.
הרוח חזקה והיא מעופפת לה, מטיילת חצי באוויר וחצי על הקרקע,
מפחדת שכשהרוח תירגע היא תטבע בחול. חושבת כמה שהגרון שלה
אדום.

היא סופסוף מגיעה אליו. קצת חיוורת. העיניים האפורות שלה נורא
בולטות. היא לא דופקת בדלת- נכנסת. הוא שוכב בבוקסר על הרצפה
בסלון ומסתכל על החורים בתקרה שרק הוא רואה ועל היצורים
שזוחלים שם, בראש שלו.
היא נשכבת לידו, מניחה עליו ראש. "לא אכלתי כבר שבוע". הוא
מעביר יד בשיער הדליל והקשיח שלה.
הם שוכבים ככה כמה שעות, היא משחקת לו בגב והוא מלטף לה את
הצלעות. הוא רואה חורים שחורים בכל מקום והיא רואה מוות.

הם מתקלחים ויוצאים לבית קפה.
המלצר, אדם בגובה מטר תשעים לבוש בגלימה שחורה, מחייך ומגיש
להם תפריט. הוא מזמין פסטה והיא מילקשייק.

היא מתחילה לדהות, הוא מדגדג ומנשק אותה. היא שותה את
המילקשייק בשלוקים קטנים, לאט לאט, משאירה כל שלוק בפה למשך
כמה דקות ומתענגת עליו. הוא בולע את הפסטה ומסתכל איך המילשייק
זורם לה בגוף. היא בצבע מילקשייק עכשיו. הוא חושב איך היו
מציירים אותה, ריקה.

יש לו נפש אמנותית.

היא שומעת את המנגינה שלו נחלשת לאט לאט, רואה איך העור שלה
מתמזג עם האוויר לאט לאט ובשלמות. היא מסתכלת עליו בעיניים
אדומות ופעורות. היא אוהבת אותו.

מושלם.