לא רואה עוד תקווה
על העיניים משקפיים קהים
מלפני שטיח מוורדים שחורים
שביל לאבדון שביל לאפלה...
שביל לסוף שביל להתחלה...

צעדים ספורים
ויער עמוק נגלה אל  מול עיני.
רגל אחר השנייה צועדת על האדמה הלחה...
זעה קרה נוטפת מפניי,
דמעות כהות זולגות מעיני
הלב משתולל בתוך החזה.

עומד להסתובב
לברוח כל עוד נפשי בי
אבל איחרתי את המועד נסגר חלון ההזדמנויות
שומע את השאגה
של החלק השני שלי.
שומע את החיה שבתוכי
נלחמת כדי לברוח
לפרוץ מהכלוב
להימלט מהכלא שיצרתי לה...

מתבונן בעיניה
שומע את תחינותיה...
זוהרת באור האמת
באור מה שחסר...
באור המודחק...

קופצת משתוללת מנפצת את
השלשלאות שעל רגליה
כלא היו

עייני נעצמות כדלתות נטרקות
וכשהחושך הופך שוב לאור
היא עומדת מולי בוחנת אותי...

כתקווה אחרונה לקיום
לחיים
למלא את ריאותיי באוויר פעם נוספת
אני מושיט את ידי כלפיה
לבקשת שלום, לכניעה
עפה הרטוב נוגע בידי המיוזעת
וכעבור רגע ידי עוברת על פרוותה השחורה

דמעות אין ספור זולגות מעיניי...
למה קלעתי אותך?
למה החבאתי אותך כאן ?
והחיה כקוראת את מחשבותיי
עונה
"פחדת להראות את החיה שבך אבל אם אתה כלאת אותי כאן ככה אז מי
כאן החיה"?

עכשיו אני יושב לי כאן בכלוב
והיא מסתובבת לה בעולם הפתוח בלי מושכות, בלי חגורות על
צווארה

היא האדם
ואני החיה.