לא ממש אוהב אותך, אבל אני בא אליך כל בוקר. כמעט. לפעמים אני
בורח ממך לאיזה סרט בוקר בחיפה. איזה פחד. לפעמים אני הולך
לחבר. לשחק קלפים. איזה פחד. אבל בדרך כלל אני בא אליך. בבוקר.
שמונה בבוקר. לפעמים ברגל, לפעמים באופניים. וחשוב לא לאחר. כי
כשאני מאחר, השער שלך סגור. כל האחרים מטפסים עליו, ונכנסים.
אני, בלטפס, לא כל כך טוב. בכלל, בכל מה שקשור להפעלה פיזית של
הגוף הזה שלי, אני לא ממש טוב. גם עם בנות, אני לא ממש טוב.
אבל למדתי שיטה. אני נכנס דרך השער שלך. אפילו שהוא סגור. אני
פשוט נכנס דרך הסורגים שלו. כי אני רזה. וכשבנו את השער, לא
חשבו על רזים כמוני. בעוד שנה וחצי, כשאתגייס, אשקול 48 קילו.
ויורידו לי על זה פרופיל. וגם על המשקפיים. אבל עכשיו אני
מוריד את המשקפיים ושם אותם על הרצפה. בעוד שנה וחצי,
בטירונות, אני אתעורר בוקר אחד, השכם בבוקר, שעה לפני שיוצאים
לסדרה בשטח. איזה פחד. ואז אני גם אניח את המשקפיים על הרצפה.
ועם הנעל הצבאית שלי, שגדולה עלי בכמה מידות, אני אדרוך עליהן
מכל הלב. ואז, כשכולם יצאו לסדרה, אני אסע לאופטיקאי בירושלים.
ואחרי שאסדר לי משקפיים חדשות אני אחזור לבסיס ואנוח לי
בשלווה. כשכולם בשטח. אבל עכשיו, אני עוד לא יודע את זה.
עכשיו, אני שם את המשקפיים על הרצפה, אני שם את התיק על הרצפה,
אני מעביר את הראש שלי דרך הסורגים, ואחר כך את כל הגוף. פעם
קראתי שאם הראש עובר- כל הגוף עובר. וזה נכון. מעדות אישית.
ואז אני מושיט יד, לוקח את המשקפיים, לוקח את התיק, ונכנס
אליך, תיכון מוצקין ע"ש לוינהרץ. כמה ילדים יושבים על הדו
שיפועי, זה שבשיעורי גדנ"ע כולם עולים עליו ויורדים ועולים
ויורדים (גם אני, אבל בקושי). הם מוחאים לי כפיים. מבסוטים.
ופתאום אני רואה את עשור. עשור הוא חבר של חבר שלי, יעקב. לי
יש מעט מאוד חברים משלי, אז אני חבר גם של החברים של החברים
שלי. הוא דווקא שמח לראות אותי, ואני שמח שהוא שמח. כי עשור
נחשב. הוא ממש תכף מתגייס. ויש לו אוטו. טנדר פז'ו. מאלה
שבאחורה שלהם, ליד החלון שמפריד בין הנהג לנוסעים, מעל
הספסלים, יש שלט: "נא לא לזרוק בדלי סיגריות וגפרורים החוצה".
אני אף פעם לא מבין באיזה דלי מדובר, כי אף פעם אין באף טנדר
פז'ו אף דלי. וגם לא הבנתי למה אומרים לזרוק את הגפרורים
החוצה. אבל הרבה דברים אני לא מבין. כמו למשל למה אני הולך
עכשיו עם עשור לפז'ו שלו במקום להיכנס לכתה. עשור הציע לי
לנסוע אתו, זה מספיק.  אנחנו נוסעים לאיזה מוסך במפרץ. בברקסים
של האוטו יש איזו תקלה, צריך לתקן אותם. אנחנו מגיעים למוסך,
עשור יורד מהאוטו, מדבר שם עם מישהו וחוזר. הם לא יכולים לסדר
את זה היום. אז אנחנו ממשיכים לנסוע, עשור ממשיך ל דבר, אני
ממשיך לשתוק. פתאום אנחנו מגיעים לתמרור עצור. אחרי התמרור יש
פנייה קטנה ימינה. בהמשך הכביש, אחרי הפנייה החדה שמאלה ואחרי
הפסי רכבת, אתה נמצא. ואחר כך הבתים שלנו.

אבל מייד אחרי הפנייה הקטנה ימינה, עומדת ניידת. ולידה שלושה
שוטרים. והם עוצרים אותנו.  הם אומרים שלא עצרנו בעצור. הם
בודקים רשיונות. מתברר שלעשור אין. ואני לא ידעתי. אף אחד לא
ידע. כולנו נסענו עם עשור מלא פעמים- ולא ידענו שאין לו רשיון.
עכשיו שרק אני נוסע אתו לבד- עוצרים אותנו. עשור גנב פעם כסף
מבקבוקי חלב שעמדו ליד הדלתות באיזה בניין. ותפסו אותו.
והכניסו אותו למוסד סגור. לשנה. אז בגלל זה השוטרים מכירים
אותו. אומרים לנו לרדת מהאוטו ולהיכנס לניידת. איזה פחד. שני
שוטרים נכנסים גם הם לניידת. השוטר השלישי נכנס לאוטו של עשור.
עשור אומר לשוטרים שהברקסים באוטו שלא לא טובים. השוטרים
צוחקים עליו בזלזול ואומרים לו שהשוטר שבאוטו יודע לנהוג טוב
מאוד ולא צריך שאיזה ילד בלי רשיון ילמד אותו לנהוג. הטנדר של
עשור מתחיל לנסוע, ואחר כך אנחנו, בניידת. אני ועשור מסתכלים
כל הזמן קדימה, על הטנדר שנוסע לפנינו. ואז הוא, הטנדר, מגיע
לפנייה החדשה שמאלה. והשוטר לא מצליח קחת את הסיבוב. כי
הברקסים מקולקלים. והאז הוא נכנס בקיר בטון ענק של איזה בניין
נטוש שעומד שם, ליד הפנייה החדה ימינה, בין העצים של החורשה,
לפני התחנת רכבת. הניידת שלנו עוצרת בחריקה. שני השוטרים רצים
לטנדר פז'ו, השוטר השלישי יוצא ממנו, קצת המום, קצת שרוט, קצת
צולע. אנחנו רואים הכל מהחלון הקדמי, כמו סרט. איזה פחד.
השוטרים פותחים את הדלתות של הניידת וצורחים עלינו "רציתם
להרוג שוטר, רציתם להרוג שוטר".

אחר כך הם שמים על הידים שלנו אזיקים. הם נכנסים לניידת, השוטר
הפצוע יושב קדימה ליד הנהג, השלישי מתיישב לידינו ושונא אותנו.
בדרך לתחנת המשטרה אני מנסה להוציא את היד מהאזיקים- והיא
יוצאת בקלות. עשור מבחין בזה ולוחש לי "תחזיר מייד את היד, הם
ירביצו לך". אז אני מחזיר. איזה פחד. אף פאם לא חשבתי שאני
אתגעגע אליך כל כך, בית הספר התיכון ע"ש לוינהרץ.