כל מה שניסיתי לעשות כדי לצאת משם, לא עזר. יום אחד, למשל,
הלכתי למקלחות בשתיים בלילה. אמצע החורף בהרי הגליל, בחוץ כפור
אימים. אני מתקלח במים קרים, יוצא מהמקלחת, לא מתנגב. יוצא
החוצה בתחתונים, מתחיל להלך בשבילים הקטנים, רטוב מאוד, קפוא
מאוד. מקווה לקבל דלקת ריאות. לפחות. אחרי שעה אני נשבר, חוזר
לחדר, הולך לישון. בבוקר קם, בריא כמו שור. שיא הדיכאון,
כרגיל.

אחר כך התחלתי לבחון את האופציה הנפשית. שבת אחת בבוקר, למשל,
הלכתי אל גדר המחנה, התיישבתי לידה, והתחלתי לפרק אותה. בנחת.
אבל מה, מעט מאוד אנשים היו בסביבה. ומי שראה אותי, בקושי
התייחס. מה אתה עושה? אני מפרק את הגדר. למה? אני רוצה להיות
חופשי. אה. וחייכו. והלכו.

יום אחד קיבלתי זימון למפקד היחידה. בחיפה. אמרתי לעצמי, זהו.
זה קורה. הגיעו אליו כל הבקשות שלי, כל הניסיונות שלי, כל
השיגעונות שלי- הוא מוציא אותי מפה. התרגשות גדולה. בבוקר
עליתי על המשאית כדי לרדת לחיפה. הירידה הגדולה לצפת, הכביש
לעכו, הקריות, המפרץ. הגענו. אני ממתין. אני נכנס. התרגשות
גדולה. הוא גבר מרשים. בעלי דרגות תמיד הרשימו אותי. כולי
ציפייה. ואז הוא אומר משהו כמו: "בלה בלה בלה בלה בלה אי אפשר
לעשות כלום בלה בלה בלה בלה בלה אתה צריך להישאר שם בלה בלה
בלה בלה בלה". נהייה לי חושך בפנים ולבן בפנים. חזרתי למחנה.
היה כבר חמש אחרי הצהרים. נכנסתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה
בעיניים פקוחות, לא זזתי. בשש בא אילן, החובש. אמר לי לבוא
לארוחת ערב. לא זזתי. ניסה להזיז אותי. קפאתי. כאילו בכאילו.
אבל לא ממש.

הוא קרא לעוד אנשים. לא זזתי. קראו לרס"ר הג'ינג'י. ניסה לדבר
איתי. לא זזתי. קראו לפרידמן, הסגן שאהבתי של המפקד שלא אהבתי.
לא זזתי. דיברו ביניהם. הביאו משאית.

גררו אותי למשאית. עזרתי להם קצת, כי רציתי. התווכחו אם לשים
אותי ליד הנהג, פחדו שאשתולל והנהג יעשה תאונה. או לשים אותי
באחורה של המשאית, אבל משם אני עלול לקפוץ. בסוף החליטו אחורה,
בין אילן החובש לרס"ר הג'ינג'י. ירדנו למיון בצפת. קראו לרופא.
ישבתי מולו, או שהוא ישב מולי. שאל שאלות. הסתכלתי עליו, לא
הוצאתי הגה מהפה.

אמר שצריך לקרא לפסיכיאטר התורן מהבית. קראו. הגיע. אחת עשרה
בלילה. שאל שאלות, לא עניתי. הביא לי דף, ביקש אותי לצייר בית.
לא זזתי. ביקש אותי לצייר עץ. לא זזתי. פתאום קמתי מהכסא
והתחלתי לברוח. במסדרונות של בית החולים. רדפו אחרי. תפסו
אותי. כי רציתי. הפסיכיאטר אמר שצריך לקחת אותי לרמב"ם. בחיפה.
בדרך לחיפה ישבתי במשאית מקדימה. בין אלכס הנהג הרוסי, שאהבתי,
לבין אילן החובש, שגם אהבתי. בדרך התעוררתי קצת. דיברתי קצת.
שטויות. הגענו לרמב"ם. שתיים בלילה. העירו את הפסיכיאטרית. גם
אני כבר התעוררתי. באה. שאלה אותי שאלות. לה כבר עניתי. אתה
יודע איפה אתה? ברמב"ם. איזה יום היום? שני. באיזו שנה אנחנו?
77. מי ראש הממשלה? רבין. מה קרה לך? רע לי במחנה ואני רוצה
לצאת משם. וחוץ מזה? זה הכל. תעזרי לי לצאת משם והכל יהיה
בסדר. צייר בית. ציירתי. צייר עץ. ציירתי. טוב, חכה בחוץ.
חיכיתי. הלכה דיברה עם אילן החובש. חזרנו למשאית, ונסענו
צפונה. הייתי בטוח שחוזרים למחנה אבל אילן אמר שצריך לעבור
במזרע. עכו. בית המשוגעים. רק להסתכלות הוא אמר. שעה שעתיים
וממשיכים הלאה. הגענו למזרע. מחסום, שערים, שומרים. נכנסנו
פנימה. חיכיתי בחדר המתנה. חמש בבוקר. הגיעה רופאה, נכנסנו
לחדר.

איזה יום היום? שלישי. באיזו שנה אנחנו? 77. מי ראש הממשלה?
רבין. מה קרה לך? רע לי במחנה ואני רוצה לצאת משם. וחוץ מזה?
זה הכל. תעזרי לי לצאת משם והכל יהיה בסדר. צייר בית. ציירתי.
צייר עץ. ציירתי. טוב, חכה בחוץ. חיכיתי. חדר ההמתנה היה צמוד
לאולם גדול, עם דלתות זכוכית. מסביב לאולם דלתות סגורות. פתאום
נפתחו הדלתות ומכל מיני חדרים יצאו משוגעים. ראו עליהם שהם
משוגעים. כולם בחלוקים כחולים. ואז באו שני אחים. גברתנים. אחד
החזיק ביד חלוק כחול ומגבת. בוא, הולכים להתקלח. מה להתקלח,
אני תכף יוצא מפה. לא, אתה נכנס להסתכלות ואתה הולך להתקלח. מה
פתאום נכנס, החברים שלי מחכים בחוץ. לא, הם נסעו כבר, אתה הולך
להתקלח. דלתות הזכוכית נפתחו ונכנסנו לאולם של המשוגעים.
התקלחתי. לבשתי חלוק כחול. נכנסתי לחדר אוכל. לא אכלתי כלום.
חזרתי לאולם הגדול. התיישבתי ליד החלון של האחיות והתחלתי
לבכות. באה אחות. למה אתה בוכה? אולי בגלל שאני עייף, לא ישנתי
מאתמול בבוקר. טוב, רגע. הלכה. חזרה. תבלע את הכדור הזה.
בלעתי. עכשיו תיכנס לחדר. נכנסתי. עכשיו תיכנס למיטה. נכנסתי.
עשר בבוקר. לילה טוב. לילה טוב.