תיארתי לעצמי שזה נכון. מאז הריב שלי עם טום וכל השאר גם אני
הייתי באותו מצב, ואף גרוע יותר. ניגבתי כמה דמעות געגועים
שנשרו על לחייו הקטנות והורדרדות, אימצתי חיוך, רחב ככל
שיכולתי, ואמרתי לו:
"הכל יהיה בסדר, בילי, אתה תראה". המשכתי ואמרתי זאת שוב ושוב,
תוך כדי ליטוף שערו הזהוב. (כשאני חושבת על זה עכשיו, אני
מניחה שהיה זה ניסיון נואש במקצת לשכנע אותו ואולי גם את עצמי
שהכל באמת יהיה בסדר). אבל הוא, במן תנועה אובסיסיבית הושיט
ידיו אליי. התחבקנו. אני מניחה שאם היה מרגיש, היה מנגב גם את
דמעותיי שלי. היה לי קשה לעזוב אותו שוב לבד, אבל לא הייתה לי
כל ברירה.
אסור היה שטום, ליסה או מישהו מכל השאר ימצא אותי, אסור היה.
נזכרתי לפתע במפגש המשפחתי האחרון ש"נכחתי" בו, לא במכוון,
לפני שכל זה קרה, ואז הכאב החד הזה בבטן שוב התחיל. נזכרתי איך
בילי הקטן אמר את המילים הפוצעות: "אתם רצחתם אותה!", לאחר
שזרק את כדור הבייסבול והכובע בכעס רב על הריצפה בסלון. כולם
הסתכלו עליו במבט של אשמים, ושתקו. ליסה מיד ניסתה במן גיחוך
כלשהו להפריך את מה שבנה הקטן אמר, אומנם הם ידעו שבאיזו שהיא
צורה הילד צדק. אני כבר איננה, אני לא מה שהייתי פעם. עכשיו
אני אחרת, ואני לא רוצה לראות אותם יותר לעולם. מה שכל אחד מהם
חשב בלב באותו הרגע, היה בינו לבין עצמו. "אתם רצחתם אותה" חזר
ואמר בילי, הנשמע כמו הד בראש, שנראה כי לא יפסיק אף פעם... |