איש חורף, מתי תבין, אף פעם אנשי הים לא הבטיחו שלא לבכות.
השמיים גדולים והדמעות קטנות- אבל הבכי שלנו הוא הדרך היחידה
להתמודד.
תמיד נזכור אותך, תמיד, ולא רק בגשם הראשון ולא רק באחרון.
ואנחנו כאן, חיוורים מצער, טובעים בשתיקה הנוראית הזו שהיא
הדבר היחיד שנותר לנו אחרי שהלכת. היא- והבכי.
צר לנו, צר לנו עליך. צר לנו שלא הספקת לטפס על אותם הרים,
ללכת באותן בקעות, לטייל באותם חופים.
מסתבר- שרק אנחנו נשארנו פה לעשות את זה, אבל כל-כך כואב, כל-
כך כואב לעשות את זה כשאתה לא איתנו.

כל היום משמיעים שירים עצובים ברדיו על כביש אספלט וחומה ועל
פרחים שנקטפו ואנשים שמתים והמחשבה היחידה שעולה לנו בראש זה
למה? למה! למה בני אדם יכולים להיות אכזריים, נוראיים- לא
אנושיים? למה בשגעון רגעי אפשר להטיף לשנאה ומוות ומלחמה?
והאיש ברדיו שר לגשם שירד כבר, כי העיר עייפה והיא רוצה
לישון.
אבל גשם של עצבות לא נקבל כבר, כי החורף שלך עבר.

איש חורף- מה תאמר על הקיץ? מה תאמר כשתראה שאתה לא פה ובכל
זאת הפרחים פורחים והעננים שטים, הדשא ירוק- צהוב והעולם
במסלולו עדין נע?
רצינו להפרד מהעצבות הזאת שכרוכה בך, שישאר רק הזיכרון.
אבל זה לא כמו שאומרים. אני לא אזכור אותך צוחק. בפנים שלך
בתמונה אתה תמיד מחייך, אבל החיוך הזה קבור עכשיו באדמה.

לכל אדם יש את רגעי העצב שלו...

וברגעי הצפירה, כשכל אנשי הים יעמדו זה לצד זה כל מה שנוכל
לזכור הוא צלם גופך הקר, הדומם, המת.

אף פעם לא הבטחנו שלא לבכות, וגם דמעות קטנות נראות מהשמיים.