[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אליק אוסטר
/
היא, בתור התחלה

בתור התחלה, כדי שיהיה לנו על מה לדבר בכלל, צריך להיות מישהו.
(זאת לא אחת מההתחלות הפילוסופיות שמסבירות את מהות נטל קיום
האדם בעולם.) זאת ההתחלה הפשוטה ביותר בעולם, והיא מדברת על
מישהו. והוא אהב מישהי.

בהתחלה הוא עוד התלבט לגבי זה, והוא חשב להרבה כיוונים, וניסה
לגלות "מה זאת אהבה" אבל הוא התייאש. זה כנראה לא משהו שהוא
יכול ללמוד בכלל, זו איזושהי מין זוועה שהוא חייב להתנסות בה
בעצמו. זו לא באמת הייתה זוועה, זה היה ממש נפלא לפעמים, אבל
זה לא התאים לו בחלק מהמישורים. הוא לא ממש האיש לכתוב חיבורים
רגשניים ומשתפכים. הוא לא האיש לספר על כמה שמישהו אחר יפה, או
כמה שהוא מוצלח. הוא לא האיש שמחפש תשובה אצל אנשים אחרים.
אבל הוא הרגיש לבד, והוא רצה שהיא תהיה אתו, אולי, כדי שפעם
אחת, הם יוכלו להרגיש לבד- ביחד.

אם לאהוב מישהי, אז כבר בטוח אותה. יש לה חוש הומור (מה זה "יש
לה חוש הומור"? זאת תעודת הערכה? היא מצליחה להרטיט את הלב
שלו, הוא מרגיש את זה, כשהיא צוחקת. להרטיט, גם כן מילה. מילה
יפה אבל מנותקת מהמציאות. מנסה להיות פיוטית מידי במקום שאסור
לה. אבל איך כבר אפשר לבטא הרגשה? עם כל צחוק זה כמו ים קטן
בפנים שהופך פתאום להיות גבה גלי) והיא יפה כמו הירח וכל הלילה
ביחד, כמו זריחה על מעיין גועש במדבר  (זה שיקול בכלל, איך
שהיא נראית? הוא חושב שהוא מקבל את זה כשיקול רק בגלל שהיא לא
באמת יפה כמו הלילה והמדבר, אלא שהוא חושב ככה). הוא מכיר אותה
כבר הרבה זמן, וזה עומד להיפסק, והוא חושב לעצמו שעם כל מה
שהוא עומד לאבד, זה כבר יותר מידי. הרגעים הקטנים האלו, שהוא
יכל להיות איתה, ליהנות מסתם לדבר איתה, מההתלהבות המדבקת שלה
ומחוש ההומור וחרב הציניות המושחזת שלה. הוא חייב להמשיך עם
זה, גם אם זה יעלה לו... גם אם זה יעלה במחיר של...

הוא הפסיק לחשוב על זה לרגע. הכתיבה שלו מבולבלת, זה לא נושא
לכתוב עליו. הוא מנסה לכתוב בצורה מאורגנת שתהיה קריאה ואולי
גם מעניינת לאנשים אחרים מה שהוא מרגיש ברגע אחד. בפולס קטן
אחד, בדפיקה אחת של הלב שלו. עדיף פשוט לשים את הדף קרוב ללב,
ולקבל חותם של רגע, המעביר בבת אחת את כל כולו, את כל הרצונות,
והתקוות, והפחדים והאכזבות בבת אחת, ולא בסדר מעוות כמו כשזה
נכתב על דף. זה לא קריא אחרת, וזה שקר במסווה של אמת כך. אין
באמת טעם לכתוב על זה.

הוא שב וקרא הכול, חוכך בדעתו לרגע אם למחוק את הכול או להמשיך
ולכתוב. הוא שב וממשש לאט את קוביות המקלדת האטומות, וחוזר
להסביר להן לאט, כמו שמסבירים למקלדת, מה יש לו. לא בשבילן,
בשבילו. הוא לא מביט במסך. הוא לא יודע אם יקרא את זה שוב, אבל
אולי הוא יצליח על ידי זה שהוא ייתן למקלדת לשמוע אותו, לסדר
את זה לעצמו בפנים ולהחליט מה לעשות. המקלדת היא באמת פתרון
אידיאלי. הנושא אינו משעמם אותה לעולם, (לפעמים, שיעמם אנשים
אחרים כשהוא הסיר לרגע את מסכת הליצן של המלך, וניסה לדבר על
עצמו. חייו לא היו משעשעים, וזה הפריע לאנשים, שלרוב ראו בו
תוספת יעילה לשיחה בטלה, או לרגע של שעמום. איש לא התעניין
באמת בו, באיש מעבר למסכה. הוא היה בסך הכל מכשיר, קישוט
לחייהם המשמימים של כולם) היא לא מעירה הערות ונותנת לו לפתור
את בעיותיו בעצמו. מצד שני, כמו אל ילד מפגר, צריך לכתוב לה
אות אחרי אות, ובסדר הנכון, ולהתנתק ע"י כך ממשמעותן האמיתית
של המילים, וממה שעומד מאחוריהן. דווקא הריחוק הזה מ"איך הוא
מרגיש" יכול להיות דבר חיובי. סדר ומחשבה צלולה, זה מה שהוא
צריך כרגע.

מה הוא יכול להפסיד? הוא חושב על השאלה הזאת שוב. לא את הכבוד
שלו, הוא לא מפחד מפגיעה באגו שלו. הוא מפחד להפסיד אותה.
אתה עומד מול הצוק של ה-10 מטרים במפל היהודיה ואתה רואה את
המים המובטחים מתחת. בנקודה כלשהי במוח מסתתרת הידיעה שהסיכון
הוא אפסי בקפיצה הזאת, אבל אתה נשאר לעמוד שם, מחזיק באיזה
ענף, כדי להרגיש יותר בטוח, שלא תיפול בטעות לאן שאתה רוצה
מאוד להגיע ממילא. הדם זורם לך במהירות לוחצת, כמעט מכאיבה.
כוח הרצון, הכוח ההתאבדותי, מכופף אותך אבל התפיסה החייתית
בחיים לא מוכנה להרפות לרגע. המוח שלך משדר לך שהקפיצה חייבת
להיעשות בדיוק ברגע המתאים: לא כשיש מישהו מתחתיך, לא אם אתה
מחליק, לא אם קפצת לא נכון. הרגעים המתאימים האלו עוברים, אחד
אחרי השני. לעולם לא תעשה את הקפיצה הראשונה למטה, לא מפני
שאתה מפחד למות כאותם אלו שניסו זאת כבר (אתה לא מסוגל לתפוס
מוות). אתה מפחד לפספס את הרגע המתאים בשבריר של שניה, ברסיס
של רגע, ולא תוכל למצוא את אותו רגע אף פעם. הרגעים המתאימים
חולפים על פניך, ואתה לעולם לא תוכל לנבא מתי יהיה הרגע המתאים
הבא, למרות שהקודם כרגע עבר. אתה מוצא את עצמך יורד בסולם עם
טעם של פיספוס, רק משום שלא הצלחת לבחור רגע מוצלח אחד, מהפחד
שבאיבוד ההזדמנות לנצח. אל היהודיה תוכל לשוב גם בקיץ הבא, על
אף שאתה יודע שגם אז לא תקפוץ. רגע מתאים לא יהיה אף פעם, הוא
תמיד עבר.

בשיחה לא נכונה, ברגע לא מתאים, בדרך הצגה לא נכונה, הוא עלול
לאבד אותה לנצח. ואז עדיף לו כבר עם התקווה שהוא עוד ישוב
ליהודיה, שעוד יהיו לו הזדמנויות, מאשר עם הסיכון לחיות כשבר
כלי אחרי סירוב. איך לעשות את זה? התשובה מבחינתו כרגע היא לא
לעשות. הוא יושב וכותב מכתבים לעצמו, מספר לעצמו עליה. מגביר
בתוכו את התשוקה, את הרצון, את האהבה לבלתי מושג. הוא ידבר עם
אנשים שיהיו מוכנים להקשיב לו, אולי לתת לו איזו דרך פלאים
שהוא לא חשב עליה. אולי רק לעזור לו למצוא ניסוח מתאים, ליצור
מצב נכון. אולי הוא פשוט יחכה עד שיגדל הכוח ההתאבדותי, על
הלפיתה בענף, הכוח ששומר בקנאות על החיים. ואולי, הוא יבוא
לנחל יום יום, הוא יגיע כמעט עד הרגע המתאים, והוא לא יעשה את
זה. והוא ימשיך לחיות עם תחושה של החמצה, אבל עם תקווה,
שאולי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רוב הפנסים
אצלנו כתומים,
ואצלכם?


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/5/01 18:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליק אוסטר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה