עצוב לי על עצמי, עד היכן הגעתי, התדרדרתי. כבתוך חלום אני לא
מקשר בין הגוף והמחשבה. השם שלי מזוהה עם הגוף, אני מניח. אך
אין לכך חשיבות. אני מזהה עצמי עם המחשבה שלי. נראה לי שזוהי
ההגדרה של האינדיבידואליות.
האינדיבידואליות שלי היא כמו תפוח, שננגס וננגס וכעת אין הוא
אלא צל של מה שהיה בימי העבר. לכן אני מרגיש כי עברי נמתך על
כל השעה וחצי האחרונות. זכרונות כה מעטים נותרו שעדיין עוצרים
בתוכם את הכוח לגרום לי להרגיש; ילד חמוד מכיתה ט' שהציע לי
למצוץ לו. אמא שלי, בשניה לפני קבלת החדשות, עיניה מבהיקות
בחשש מהמילים שלי שהולמות בה כגלים על מזח. לילות שבהם לא
ישנתי, זיכרון שאינו מעלה כל ציור במוחי, רק רגש עמום של
געגוע. זהו אולי.
אינדיבידואליות, הא? מה קרה לאותה עלמה, זאתי עם העיניים
המוכרות, והשיער שמדיף ניחוח שמעורר את הנפש כמו אבן ששולחת
אדוות במי אגם שוקטים? היכרתי אותה פעם, היכן היא עכשיו, מי
יאמר. היא ארזה את מזוודותיה, מילאה אותם בחושי היקרים ביותר
ונטשה אותי, טועה בחשכה.
אני רוצה להיות עצמי. אני רוצה לדעת לרקוד בצורה מדהימה, כמו
שראיתי מישהו רוקד במועדון שהייתי בו. אני רוצה ללבוש בגדים
צמודים, חולצות ללא שרוולים, כתפיים נוצצות בשמש, מכנסיים
שאינם רואים בעין יפה את רצונותיו של מחזור הדם, כמו אלו
שראיתי מישהו אחר לובש. אולי יום אחד אתאפר, אעבור סדנה להורדת
שיער, אוסיף סיליקון למכלול החומרים בגופי, מהסוג ששדיים
מלאכותיות עשויות ממנו. דראג קווין, אני? מי היה מעלה על מוחו,
אבל אני רוצה. אהיה כמו כל האנשים האלה סביבי. האם אני עיוור?
האם אני לא רואה את רצוני האמיתי? את עצמי האמיתי? או שמא עצמי
האמיתי הוא מישהו אחר? והאם זה אפשרי?
אני לא רוצה לחשוב על זה. עצמי האמיתי יופיע מתישהו, יתגנב
מהדלת האחורית כשמחשבותי במקום אחר, כשדעתי מוסחת. ומה אם לא
ישוב לעולם? עלי יהיה לשאול את עצמי את כל השאלות הללו מחדש.
שאלות שמקודם ידעתי את התשובה עליהם מפני שהרגשתי אותה. אך אני
לא מרגיש דברים מסוג זה יותר. אבוד.
לזרום? לעשות מה שבראש שלי?
לזרום לאן?