כמעט כל בוקר כשזה אותו דבר אז אני מתבלבל. אבל היום משהו
בשמשה היה שונה, הרפלקציה של העינית לא זרמה לי לתודעה בצורה
חיובית. מצאתי את עצמי מחפש בבוקר משמעות וכל מה שמצאתי היה
סוכר בקורנפלקס. שמש בצל? לא מכיר. תשאל אצל השכנים. אני לא
בעיניין. יש דמעות של עננים בשלוליות כשאני יוצא לחפש כלב
ממודעה בבוקר של פיכחון. אחרי לילה שעובר חייב להגיע בוקר
שיתקע כמו עצם בגרון. בוקר הזה לא היה שונה, היה בו משהו מעצבן
בבוקר הזה. הצלחתי להבין מה זה רק אחרי שהוא כבר עבר, מה שעושה
אותו ללא רלוונטי לסיפור הזה. מאיזה חלון אני שומע את מני בגר
מנסה לשכנע שיהיה טוב, יהיה טוב. אני מנסה לשכנע אותו לשתוק,
הוא לא רוצה. אני בטוח שראיתי כלב רץ בכיון הזה אתמול אז אני
מתכופף ומריח את הכביש. אני מרים את העיניים בזמן כדי לתפוס את
השמש בצל אבל אף אחד לא היה שם כדי לראות אותי ברגע הקריטי של
הזיהוי. באלגנטיות היא חומקת מעלה עם חיוך אלגנטי שאומר שאולי
בפעם הבאה ואלי אף פעם לא. סיננתי לשמש שבפעם הבאה שהיא הולכת
לה לישון שלא תטרח לחזור. כלב נבח עלי אבל הוא לא היה בשום
מודעה אז לקחתי את הרגליים וברחתי לפני שהוא לקח לי חצי
מהטוסיק. אישית, מנקודת מבט פוסט קיומית טראגית, אני מעדיף את
הכלבים שלי בפיתה אבל לך תבין את נורמה, יש לה משהו עם
ווירדוז. רסמי את היום הזה אני לא מתכוון לקחת בהליכה, יש בו
משהו שדורש התרכזות וזה לא ממש הצד החזק שלי. סבתא ונכדה
רוקדות ואלס ברחובות של עיר והדוברמן מהכניסה השניה מלווה אותם
במשולש ואיך לעזאזל הן שומרות על הקצב. אני מצטער שבכלל טרחתי
לפקוח עיניים על הבוקר, למה זה טוב, אני מוצא את עצמי עכשיו
מול קיר בניין ושמש שעושה עלי צל אבל מתעקשת שלא יראו שגם היא
לפעמים חם לה מדי. אני פורש לישון, שיעירו אותי כשמגיע לילה.
כלב קטן מוציא את הראש מגזע העץ ואני רץ אליו, אכן הכלב
מהמודעה. לא סתם צרוב, ממש האורגינל. חצי ממנו עדיין על הנייר.
אני מלטף לו את הראש והוא נותן לי ביס. אני אומר תודה ולוקח,
אחלה סנדביץ'. מה שלומך, הכל טוב? יש לך סיגריה? העץ מוריד עלי
ענף ישר לפרצוף. נכון שכחתי אני מודה, אסור לעשן ליד עצים. זה
פוגע להם בקארמה. אני נוטש בדיוק לפני שהבוקר מחליט להעלות
הילוך ואני נעלם בתוך הבית החשוך שלי. בדיוק לפני שאני סוגר את
החלונות על עוד בוקר הזוי אני רואה איך השמש לאט לאט בלי שיראו
נכנסת לצל ואיזה כלב ענק שמיילל לה שתצא.