(אזהרה: המחברת מבקשת להזהיר את הקורא שמדובר בסיפור חריג
ביותר. כל יפי נפש מתבקשים להתרחק בדילוגים מהירים. אני
רצינית. ראו הוזהרתם. )

זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, ממש לא. כשראיתי אותו בפעם
הראשונה הוא לא עשה עלי רושם כמעט: קטן, צנום, לא בולט בשטח
כלל, חוץ מהעינים המדהימות שלו; עיני אילה חומות ענקיות מלאות
ריסים ארוכים.

גם כששמעתי את הקול שלו לראשונה לא התאהבתי בו. היה לו קול
טנור נעים, אבל לא יוצא דופן, ובכלל אני חושבת שהתמכרות לקול
מגיעה רק אחרי שלומדים להכיר את האדם איתו מדברים. רק אז הקול
שלו מסוגל להעביר צמרמורות רחם פתאומיות.

אני חושבת שהתאהבתי בו כשלחצנו יד לראשונה. חבר משותף הפגיש
בינינו במסיבת יומהולדת עלומה: "תכירי, זה דני." היד שהושיט לי
ללחיצה היתה יציבה, אצבעותיה פרושות מעט מוכנות לקבל בתוכן את
שלי. נרתעתי מעט. אני תמיד נרתעת ממגעם של אנשים שאינם מוכרים
לי כל צרכם, סרבתי ליד המושטת.

עמדנו כמה דקות, ודיברנו. תחילה על המשקאות החריפים שהיו לנו
ביד, על הירוק שלי והכתום שלו, אחר כך על המוזיקה שלא היתה
לטעם אף אחד מאיתנו. בסך הכל שיחה נעימה, אבל לא משהו שיכול
לגרום לבחורה להתאהב או אפילו להתלהב.

וכשחשנו שמיצינו את השיחה, הושיט לי שוב יד ללחיצה, והפעם
קיבלתי אותה, עכשיו משנשבר הקרח. היד שלו היתה חמימה. לא מן
הידים הקרירות האלו שמעבירות בך חלחלה קלה של זכרון זוחלים, לא
מן הידים המיוזעות הלחוצות האלו, שמטילות אותך ישר לקלחת של
עסקים בלתי חוקיים בחדרים אחוריים. יד נעימה.

השהיתי את ידי בשלו, מוצאת פתאום משפטים אחרונים שהתכוונתי
לומר ושכחתי, מביטה בעיניו ומגלה בהן חום יציב של רחם אם,
שומעת בקולו נהמה של ים ושחפים מרקדים.

נשארנו עומדים יד ביד, מדברים זה עם זה, עד שכבתה המוזיקה.
נבוכים שמנו לב שחלפו שלש שעות. ניתקנו ידים.

מיד כשעזבתי את ידו הרגשתי קור עז בידי, תחושה חדה של חוסר, של
חסך כבד, של השתוקקות.

הבטתי בו במבוכה: "אני מצטערת אבל.. אולי אתה מסכים לי להחזיק
לך את היד עוד קצת? רק מעט?"

דן חייך, והזמין אותי לבית שלו. נסענו לשם במכונית שלו.
אוטומטית כמובן, מה שאפשר לי להמשיך להחזיק את ידו כל הדרך.

אצלו בדירה חוויתי אחת מחוויות המין המדהימות ביותר בחיי.
עברתי כבר אורגזמות שמגיעות מהדגדגן, שמגיעות מנקודת ג'י, אבל
כאן היה משהו שונה לגמרי, טוטאלי לחלוטין.

כל מקום בו העור שלי נגע בעור שלו הפך למלכודת של אש ולהט
סגול, עונג בלתי נשלט שלא ניתן להכילו. כל הלילה בילינו זה
בתוך זו, זו על זה, זה לצידה של זו, במגע בלתי פוסק של עור
בעור. לבסוף נרדמנו חבוקים, צמודים אחד לשני ככל שניתן.

היה לי ברור שאעבור לגור אצלו. בכלל לא היה לי ספק לשניה אחת
שאעזוב אותו. אבל לא תארתי לעצמי עד כמה מענות תהיינה השעות
בלעדיו. כשהלכתי לעבודה יכולתי לחוש עקצוצים בכל העור,
אדמומיות שפשתה אל תוכי וחיממה אותי עד לחוסר ריכוז מדהים.

הייתי חייבת לראות אותו שוב, לשמוע אותו שוב, ובעיקר לגעת בו
שוב.

טלפנתי אליו בצהרים, וקפצתי למשרד שלו. ישבנו יד ביד משך שעה,
מדברים על דברים של מה בכך, עד שעיניו הנוזפות של הבוס שלו ירו
בנו טילים של אש. "אני רק מלווה אותה החוצה." אמר לו דן.

ליווי החוצה שנגמר בזיון סוער בחדר המדרגות, מטרים ספורים מדלת
המעלית היכולה להפתח בכל רגע. דן נשק לי לשלום, וניתקתי עצמי
בכוח ממנו, גוררת רגלים בחזרה אל מבצרי.

שוב מצאתי עצמי בוהה במסך המרצד, חושבת על העור המדהים שלו, על
הנקבוביות והשקערוריות הנפלאות שלו, ואיך הייתי רוצה להעביר
עליהן לשון לחה ולטעום כל בדל טעם של זיעה ומליחות ממנו,
להדרים לכיוון של תלתלים רכים ולמצוא אבר רפוי קפלי עור,
ולמתוח את הקפלים עד לחלקלקות רצופת ורידים פועמים, נוקשה
עגלגלה ריחנית.

לא יכולתי להתרכז.

כן, חשבתי לעצמי. זה בדיוק כך. זו כמיהת העור החסר. הבטתי
בשעון וראיתי שכבר הגיע הזמן לסיים, ומיהרתי לאסוף את דן,
נוסעים שוב יד ביד עד לדירתו, כאילו היה זה כבר הרגל של שנים.

שבוע נמשך העניין, שבוע של מגע בלתי פוסק, וההתמכרות שלי רק
הלכה וגברה. לא יכולתי לחיות בלעדיו, ולו זמן קצר. ביימתי
התקפים של קוצר נשימה, והובהלתי לבית החולים, רק על מנת שאוכל
לחוש את ידו המחזיקה את ידי גם בשעות של בוקר.

עד שיום אחד ישבתי לי מול המחשב, בלתי מרוכזת בעליל, כרגיל
בזמן האחרון. הבטתי שוב במסך, ומצאתי מספר שורות קצרות שכתבתי
שם מתוך נדודי המחשבתיים.

כשתלך,
קח עמך את עורי.
חשופת גידים ובשר,
אולי אראה כפי שאני חשה.

הלא אצבעותיך טבועות בי
עד עומק העורקים -
מדממת כשאתה בוחר לזרום
מלבי והלאה.

ניסיתי לשטוף את ההתמכרות הזו,
בדמעות מזככות,
בעינוגים ספוגי זיעה,
באהבות חדשות.
לשוא.
הן שמורה לך חלקה בטאבו,
שתחת אפידרמיסי נשמתי.

ואז ידעתי איך אוכל לבדוק האם זה אמיתי.

באותו הערב השקיתי אותו לשוכרה, ודן נרדם כמו תינוק, מחייך
בשלווה.

זה היה די פשוט. צריך לעשות חתך קטן מתחת לעור, ואז הוא מתקלף
כמו קליפת בננה. עניין של טכניקה, כמו לקרר את הביצה הקשה לפני
שמקלפים אותה. כמו להקפיא מסטיק לפני שמורידים אותו מהבגדים.
טכניקה פשוטה.

ואז הפכתי אותו, ולבשתי אותו צמוד לעור שלי. כל הנקבוביות שלי
נוגעות בבליטות שלו. וחשתי שלמה כמו שלא חשתי מימי. הייתה
בינינו התאמה מושלמת.

הסתכלתי אל הדמות שותתת הדם ששכבה מולי. עירומה מן העור שלה לא
היה לה שום כוח משיכה לגבי.

משכתי בכתפי ויצאתי משם.

כנראה זו לא הייתה אהבה אמיתית. כנראה זו היתה סתם משיכה,
השתוקקות של עור.