כששמעתי את השיר, את התווים הראשונים של השיר הכל נפל עליי כמו
משקולת. היה לי הבזק של זכרונות, רגשות. התחלתי להבין מה
משמעות הדבר, בכיתי, בכיתי כל כך הרבה. זה התחיל בדמעה אחת,
כמו דמעה שפרצה את החומה, החור הקטן שגרם לכולה ליפול, שחרר את
הסכר וכל הדמעות נשפכות כרצונם. הרגשתי אותו עוזב אותי, כמו
הדמעות שנופלות על הרצפה, כמוני שמנסה לאסוף אותם. זה כאילו
ונולדה סתיו אחרת לגמרי, סתיו בלי רוני.

00

יום די רגיל, יום שהתחיל מהצהריים. זה חופש גדול אני כבר לא
צריכה לקום ב-6 בבוקר בשביל לתפוס אוטובוס לביה"ס. קמתי עם
החולצה שלי מהצופים, גדולה עליי בכמה מידות קרועה, עם המכנסיים
של אחותי הקטנה והשיער החלק שנראה כמו שיח. הלכלוך שבעיניים
מונע ממני מלראות את התמונה המונחת ליד המיטה שלי על השידה
הכחולה והשחוקה שלי, התמונה שלי ושל רוני מחובקים ככה אחד ממש
בתוך השני, את החיוך המדהים שלי שאני בחיים לא הרגשתי יותר ואת
האושר העילאי שחוזר אליי בכל מבט חטוף בתמונה, שאני רואה אותו
שם נותן לי נשיקה ענקית, וההקדשה שכתובה על הרגליים שלנו, בה
הוא מוסר כמה הוא אוהב אותי, שהוא ישמור עליי כאילו והייתי
אוצר ובמובן מסויים אני האוצר שלו שהוא רוצה להיות איתי כמה
שאפשר עד שזה יהיה מאוחר מידי. מהלכת כילדה בת שנה שרק למדה
ללכת, מתקדמת למטבח ומזהה כד של קפה, כשאני שותה את הקפה אני
מרגישה את הקופאין זורם בי, מרגישה אותו מעיר כל תא ותא שיש לי
בגוף, מחייה אותי מחדש. מסתכלת על עצמי במראה שתלויה מעל הכיור
במקלחת, שותפת את הפנים מצחצחת שיניים, מתאפרת קצת מסתרקת,
חוזרת לחדר בשביל להתלבש כשאני מסתכלת עוד מבט חטוף בתמונה
נאבדת בתוך עצמי מזיזה את העיניים ומגלה את השעה. כשאני רצה על
דלת הכניסה וחוטפת את המפתחות מעל השולחן, יורדת לאוטו הכי מהר
שיכולה ומתחילה לנסוע. מתפוצצת מצחוק. אף פעם לא הייתי כזאת
לחוצה ואף פעם לא הייתי כל כך מתרגשת מלפגוש בנאדם, אפילו לא
את אחי שלומד בחוץ לארץ. הייתי נרגשת כמו ילדה קטנה שוב פעם,
שמבטיחים לה ללכת ללונה פארק שבשבילה זה כמו כל העולם. יכולתי
כבר לראות אותו, להריח את הריח שלו, להרגיש את המגע שלו, לדעת
שהוא איתי וזהו שהוא איתי והוא לא הולך לשום מקום בזמן הקרוב.
עוצרת ליד הבית קפה מחפשת חניה, רואה אותו. הלב שלי החסיר
פעימה, עוד אחת ועוד אחת אני מרגישה שאני נחנקת נהיית אדומה,
עדיין לא הבנתי עם זה מהחוסר אוויר מהמבוכה והתרגשות אולי זה
שלושתם. עוצרת באותו הרגע באמצע הכביש יוצאת מהמכונית וקופצת
עליו, הדמעות מאושר שנשפכו על הרצפה מחבקת אותו כל כך חזק לא
רוצה לעזוב, לא רוצה לא להרגיש אותו. הצפצופים כבר היו מוגזמים
הלכתי לחנות וכשחזרתי הוא לא היה שם. כל כך נבהלתי שצרחתי, אז
ראיתי אותו יוצא מהבית קפה, צחקתי. חיבקתי אותו יותר חזק
ממקודם אמרתי שלא יעשה את זה שוב, הוא הבטיח לי, הבטחה. אז
נכנסנו פנימה ישבנו בשולחן הפינתי ליד החלון, אהבתי לשבת שם,
אהבתי לראות את האנשים עוברים אהבתי לשבת שם איתו. תמיד על כל
איש מעניין במראה היינו מתחילים להמציא עליו לנסות ולנחש את
התחביבים שלו, את מי הוא מכיר את מה הוא אוהב. זה היה כייף,
הוא תמיד הצחיק אותי. והחיוך שלו, אני אפילו לא יכולה להתחיל
לדבר על החיוך שלו. החיוך שלו חנק אותי מפנים מבחוץ מכל זווית
שאפשר לבחור. השפתיים שלו שנמרחות כלפי מעלה  על הפרצוף שלו
החיוך המקסים שאני רק חולמת עליו, אני פשוט נעלמת בתוך החיוך,
בתוך המבט שלו כשהוא מאושר. אחזנו ידיים הרגשתי אותו, ראיתי
שהוא שם ידעתי שהוא איתי כבר לא פחדתי. הייתי מאושרת. כשהוא
עזב את הידיים המבט שלי נהפך מופתע, הוא אמר לי להרגע שהוא רק
מוציא משהו מהתיק, אלבום תמונות. הוא הראה לי את כל החברים שלו
את כל האנשים מהיחידה שלו, הוא סיפר עליהם המון סיפורים ראיתי
שהוא אהב את זה, במובן מסויים זה גרם לי להרגיש מאושרת כייף לו
הוא שמח, ואני שמחה בשבילו במובן אחר הרגשתי די טיפשית, די
מבחוץ. הרגשתי שיש לו חיים אחרים שאני לא חלק מהם ושהוא אוהב
אותם, ואפילו מאוד. הוא סיפר לי את הסיפורים שתמיד שמעתי
בטלוויזיה, סיפורים כאלה מפגרים על מה שהם עושים ועל הצחוקים
שביניהם, ראיתי את המבט שלו ראיתי אותו שמח ואולי אפילו מתגעגע
אליהם. כששאלתי מתי אני הולכת לפגוש אותם הוא אמר שיש לו את
הטלפונים, זה תלוי רק בי ובהם שמצידו זה מתי שרק אפשר. ברדיו
של הבית קפה יכולתי לשמוע את צליל הגיטרה של השיר של פינק
פלויד how I wish you were here השיר האהוב עליו. שיר שכל כך
כייף לשמוע, כל כך כייף לשמוע אותו מנגן אותו ושר אותו.

So, so you think you can tell Heaven from Hell,
blue skies from pain.

יצאנו מבית הקפה אחרי שהשיר נגמר, אחרי ששילמנו הלכנו לאוטו
שלי, הוא לקח את המפתחות. פשוט נסענו, שמנו את השיר מתנגן
ברקע, עדיין לא התנשקנו. כל כך רציתי לנשק אותו לטעום אותו עוד
פעם אחת. עלינו לבית שלי אמרנו שלום יפה לכל הבית, להורים שלי
לאחים שלי והלכנו לחדר. אני התיישבתי על המיטה, הוא הוריד את
התיקים שלו בפינה של החדר הוריד את הבגדים שלו נשאר עם בוקסר
וגופיית צבא. מתקדם לעברי, בהתחלה הוא הוריד לי את הנעליים
מלטף לי את הרגליים. אני פיזרתי את השיער שלי, שחור וחלק  והוא
כיסה לי את כל הגב אפילו הקצבות נגעו במיטה. הוא לקח לי את כף
היד ונישק אותי. הוא הוריד לי את החולצה ואז נשכבתי על המיטה,
ואז השפתיים שלו נגעו בשלי ואני ריחפתי בתוך ערפל כל העולם
התערפל במיוחד בשבילנו, הכל נעצר השעון על השניות האנשים,
המכוניות. זה רק אני והוא, הנשיקה המושלמת. לטעום אותו שוב
פעם.

Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil?

בערב הוא לקח אותי לים, ישבנו ושמענו את הגלים, זה כל כך
מרגיע. פגשנו שם את החברה שלי ואת חבר שלה,  אמרנו שלום
בחיבוקים ונשיקות ישבנו ודיברנו לא ראיתי אותה גם כבר כמה
שבועות, את חבר שלה לא ראיתי בכלל, הוא די חדש יחסית. הכרתי
אותו, בנאדם די נחמד, היא אוהבת אותו זה מה שחשוב. דיברנו שם
שעות על גבי שעות, השקיעה כבר8 שעות מאחורינו. הגיע שלב שנגמרו
המילים, הוצאנו את הכל לא נשאר דבר. עד שרוני פשוט הוריד חולצה
ומכנסיים, ורץ ישר לתוך המים. אחרי כמה שניות גם לי-אן עשתה את
זה ואז גם אני ואז חבר שלה שחינו בים, בלי שום סיבה הגיונית
לשם שינוי.בבוקר חזרנו הביתה, לישון. ישנו ממש אחד מעל השני
מכורבלים. אמא שלי אומרת שזה חמוד, אני אומרת שזה נוח. ככה
היום כל הימים שלנו, דיברנו המון, היינו ביחד, יום אחד נסענו
לחיפה, לא שיש מה לעשות שם, נפגשנו שם עם אנשים, וגם אז דיברנו
וגלשנו. אני ביליתי נהדר ואני מקווה שגם הוא.

Do you think you can tell?
And did they get you to trade your heroes for ghosts?
Hot ashes for trees

אחרי שבועיים הוא היה צריך לחזור, הוא כל כך חסר לי. עד
שהרגשתי אותו שוב הוא הולך ממני, חוזר לחיים שאני לא חלק מהם
לחיים שיש לו אי שם. באותו בוקר קמתי ראשונה, ראיתי אותו ישן
לידי, כל כך אהבתי את ההרגשה. כשהוא קם כבר הייתי לבושה עם קפה
ביד, מסתכלת עליו. הוא אמר בוקר טוב בקול צרוד, ראה את הבגדים
שלו מקופלים ומגוהצים, כל הדברים מסודרים כבר  מאתמול בלילה
בתוך התיקים, והוא מתלבש. שותה את הקפה מצחצח שיניים ואני צופה
בו, כל כך אוהבת אותו. חיבוק אחרון מחבקת אותו כל כך חזק לא
רוצה שהוא יעזוב!, כולם כבר אמרו לו שלום אתמול, כל המשפחה שלי
אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, אני יודעת. אז אני רואה אותו,
הולך עם הגב אליי, הולך ממני מתרחק. כשהוא פותח את הדלת הוא
שלח לי נשיקה באוויר, ואני בוכה. הוא רואה את הדמעות בעיניים
כשהוא חוזר לנגב אותן מעליי, הוא אמר שהכל יהיה בסדר שהוא
יחזור בעוד כמה חודשים ושבעוד שנה הכל יגמר. נתן לי נשיקה קטנה
על הלחי והלך. סגר את הדלת אבל לא בכיתי יותר, ידעתי שהוא
יחזור. רצתי אל הדלת ופתחתי אותה שהוא עמד שם, אומר בקול
משועשע שהוא ידע שאני אבוא לראות , ושהוא שכח לומר לי משהו.
כשאני צועקת ששכחתי לומר לו הרבה דברים. זה מצחיק שכל הזמן
הרגשנו שכבר אין מה להגיד שאמרנו הכל, וכשאנחנו עומדים להפרד,
כשהכל נגמר יש כל כך הרבה לומר.

Hot ashes for trees
Hot air for a cool breeze?
Cold comfort for change?
And did you exchange a walk on part in the war for a lead
role in a cage?

הסתכלתי עליו מהמרפסת הולך, הוא לא ראה את המכונית באה גם אני
לא עד ששמעתי את הציפצוף. הלוואי והייתי רואה אותה הייתי צועק
לו להזהר, הייתי עושה משהו בשביל למנוע מזה לקרות. ישר רצתי
וירדתי במדרגות הכי מהר שיכולתי. אפילו נפלתי והתגלגלתי פשוט
רצתי, לא הפסקתי לרוץ לא הפסקתי לרצות להיות שם. הוא שכב שם עם
התיקים עדיים ביד מוחזקים, הוא החזיק אותם זה אומר שהוא חי.
ראיתי אותו עם העיניים פקוחות מסתכל ישר עליי, הוא אמר שהוא
שכח לומר לי משהו, ניסיתי להגיד לו לא לדבר אבל הוא המשיך. הוא
אמר לי שהוא אוהב אותי, אמרתי לו שאני אוהב אותו והוא חייך, אז
שנינו אוהבים אחד את השני. כל כך רעדתי מהמחשבה לאבד אותו,
חיבקתי אותו כל כך חזק, הנהג בכה הסתכל על מה שקרה הוא רעד.
אנשים עצרו והסתכלו כאילו זה היה סרט אחד גדול. האמבולנס הגיע
אחרי כמה דקות לקח אותו ואני נסעתי איתם. התקשרתי למשפחה שלו,
ואז למשפחה שלי. כולם באו. כשהרופאים יצאו בשביל לומר לנו מה
שלומו כולם עמדו פעורים פה רק אני ישבתי מסתכלת על הרצפה סופרת
את הנקודות שיש על רצפת השיש. לא בכיתי, זה מה שמוזר לא בכיתי
מאותו רגע שהוא חזר אליי, חייך ואמר שהכל יהיה בסדר מאז שידעתי
שהוא יחזור.  חזרנו לבית של המשפחה שלו כשנכנסנו אמא שלו בדיוק
שמה רדיו.
כששמעתי את השיר, את התווים הראשונים של השיר הכל נפל עליי כמו
משקולת. היה לי הבזק של זכרונות, רגשות. התחלתי להבין מה
משמעות הדבר, בכיתי, בכיתי כל כך הרבה. זה התחיל בדמעה אחת,
כמו דמעה שפרצה את החומה, החור הקטן שגרם לכולה ליפול, שחרר את
הסכר וכל הדמעות נשפכות כרצונם. הרגשתי אותו עוזב אותי, כמו
הדמעות שנופלות על הרצפה, כמוני שמנסה לאסוף אותם. זה כאילו
ונולדה סתיו אחרת לגמרי, סתיו בלי רוני.


So, so you think you can tell Heaven from Hell,
blue skies from pain.
Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil?
Do you think you can tell?
And did they get you to trade your heroes for ghosts?
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?
Cold comfort for change?
And did you exchange a walk on part in the war for a lead
role in a cage?
How I wish, how I wish you were here.
We're just two lost souls swimming in a fish bowl, year
after year,
Running over the same old ground.
What have we found? The same old fears.
Wish you were here.

הוא הבטיח לי, הבטחה.