[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אליק אוסטר
/
חיוכים

ניסיתי לחייך. המצב היה די מביך, ואני ממש לא מוצלח במצבים
כאלו. הוא נראה נבוך בעצמו, אבל זה רק בגלל שהוא לא הסיר את
החצי חיוך הדבילי שתקוע לו על הפרצוף מאז שנכנסתי. אולי גם
לפני שנכנסתי. אולי הוא פשוט ישב כאן עם החצי חיוך המטומטם שלו
תמיד, והוא ימשיך לשבת כאן תמיד, ופשוט לא שמתי לב אליו?
המחשבה על כל זה עוררה בי צחוק. הוא לא נראה כאילו הוא מגיב
לכל מה שמתרחש מסביבו. או שהוא בהלם, או שזאת באמת איזו התגלות
קוסמית של האור העליון, או משהו בסגנון הזה. התמונה היחידה
ששבה ועלתה אל מול החיוך המרגיז שלו, הייתה החתול השמן הסגול
הזה, של עליסה בארץ הפלאות, זה שתמיד נעלם אבל משאיר לנצח את
החיוך הדבילי שלו. אז אולי זו לא התגלות, אולי זה פשוט
גיהינום, להישאר כאן עם החיוך הזה שלו לנצח. כבר חשבתי לשכנע
אותו שאם הוא מתכנן להעלם בזמן הקרוב, אז שיעשה טובה וייקח את
החיוך שלו איתו, לפני שאיזה חתול סגול ישתלט עליו (חתולים
סגולים תמיד הפחידו אותי, אבל כרגע עוד לא הצלחתי להחליט אם
אני מעדיף אותו או את החתול), אבל בדיוק אז היא נכנסה.

מדהים פשוט, שעד כמה שאני מצליח להחזיק מעצמי איש ציני
למהדרין, שלא בוכה בבמבי ולא מושיט ורדים אדומים לנערות
ירוקות, היא הצליחה ללחוץ לי על הלב עם מלחצי הקסם שלה בכל פעם
שהיא הייתה בטווח ראיה. היא לא מסגירה אם היא מתכוונת, אבל יש
לה איזו מאגיה, איזה כישוף שחור שאיתו היא מצליחה לשחק לי עם
החוטים הכי עדינים של הבפנוכו כאילו הם היו חוט דנטלי. מבט אחד
ממנה, ואני מתקפל. רמז לחיוך, ואני מוכן לעלות על המזבח שלה,
מבחינתי שיהיה לאיזה אל קלטי עם שם מעצבן או אפילו לאיזה בעל
זבוב מכוער כזה, בתנאי שהיא תהיה זו שתנעץ את הסכין. אני רואה
שהיא יודעת, אני יודע שהיא משחקת עם זה.

Enter Ophelia. תראו לי כניסה אחת כזאת, חוץ מבמחזות של
שייקספיר. תזמון מדויק, דרמטיות בשיא, לא מוקצנת. הראש מורם,
מביט לא מביט אל עבר המחזה שמתרחש מתחת לעיניה, התלבטות קלה
האם לחון אותנו בכניסה שלה או להותיר אותי בודד כאן, מחכה לנצח
לתשובות שלעולם לא יגיעו. כניסה החלטית, חצי חיוך- ספק לעברי
ספק אל עבר הקהל הנסתר, מעין רמז מקדים לסיום הטרגדיה. החיוך
מסתכל עליה מיד, העיניים שלו נקשרות אל פניה. היא מביטה בו,
בוחנת, מאשרת, שבעת רצון?, ושולחת אלי "שלום" קצר. אני מנסה
להסתיר את ההשפעה של הכישוף, אולי להילחם בו, אני משיב שלום
בנון שלנטיות, מתרחק מעט ומתיישב. היא מתיישבת בעצמה, מסדרת את
הכיסא, ונותנת בחיוך מבט נוסף. "אז מה דעתך, אודי?"  אני מצמצם
את עיני, מסתכל על חיוך ועליה, ועם כל הריכוז המתבקש, לא מצליח
להגיע לתשובה: מה??. החיוך מניע את רגליו במבוכה, לא מצליח
להסיר את החיוך המקסים שלו מעל פניו (אולי זה לא חיוך אמיתי?
אולי זה איזה פגם גנטי שגורם לו להיות מעוות כזה? איש אומלל,
נגזר עליו לשאת פרצוף שמח לכל נקודה בה ידרכו רגליו, ולהפחיד
ילדים קטנים). היא מצטערת, היא לא הסבירה את עצמה.

"הזמנתי אותך, וחשבתי שתבין בעצמך, אחרי שנפגשתם בלעדי כבר".
(בטעות שכחתי. היא לא איחרה, היא לא יכולה לאחר, היא פשוט
"עיצבה את הזמן מחדש").  "אה, אז עוד לא היכרתם?" (היא קוראת
מחשבות בזמנה הפנוי) "זה אולי" (כמה חמוד) היא חייכה, קורנת,
מקסימה. החיוך הנהן לאט, במבוכה מתפוגגת. ומה הבעיה איתו?
התחצפתי. היא אהבה פעם כשאני מתחצף, זה איתגר אותה.
"בעיה?" היא לא ממש הבינה, אבל היא מכירה אותי, היא לא תיסוג
בגלל קצת ארס. ארס מרתק אותה. החיוך התכרבל בתוך עצמו, חיפש
משמעות בקווי הלכלוך שעל הרצפה.
"אני דווקא חושבת שהוא די חמוד" (אה, אז עכשיו את כבר חושבת
שהוא חמוד?,) החיוך הסמיק. "הבעיה... " את החרב שהשלכתי היא
מסובבת, כהרגלה- בקלות, אל כיוון קנה הנשימה שלי- "...היא לא
ממש איתו, אתה מבין" (אני לא מבין) היא נהנתה מהיכולת הזאת
לשחק בי, מתחה רגע, ואז: "הוא יחליף אותך". (מה??).

מה זאת אומרת יחליף אותי?
היא נבהלה. "אתה רצית את זה" היא אמרה. (אני??) "לא ממש ביקשת
את זה בקול, אבל אנחנו שמענו". שתיקה. "אתה לא צריך לדאוג, אני
ואולי נסתדר ממש טוב, אודי" (אז עכשיו זה "אני ואולי", הא?
ותפסיקי כבר עם ה"אודי" המתחנן הזה!)
אז זהו, זורקים אותי?
"אני לא זורקת אותך, אודי, אחרת לא הייתי קוראת לך" (הממ?)"אני
רוצה שתעזור לי להחליט אם אולי מתאים". (שוב, שאני אחליט אם
אולי מתאים?)
הוא לא.
"אל תהיה ילדותי, אודי, אתה תמיד כזה ילדותי" (הוא מעצבן אותי)

תחשבי בעצמך, קוראים לו אולי, את בחרת לך מחליף עם האות הלא
נכונה, יש לך עוד ניסיון אחד.
"אודי, זה רציני, תפסיק לנסות להצחיק" היא מחייכת. (אל
תחייכי!) קרב אבוד, על כבוד שלא היה אף פעם.  
איך לעזאזל הוא יכול להתאים? איך לעזאזל אפשר להחליף מישהו? זה
התחיל לעצבן אותי. מה בדיוק את רוצה שהוא יעשה?
"אל תתרגז." (שוב היא מחייכת. מה אני יכול לעשות?!) "זה פשוט
יותר טוב לכולנו. תראה, אם אתה יכול לנגן על גיטרה, אולי מנגן
גם על מפוחית פה, וקונטרבאס, ואקורדיון, והוא יודע בעל פה את
כל המנגינות שאני אוהבת... וגם הם, אני לא יכולה להתעלם מזה,
ירוויחו מזה" (שוב חיוך. פשוט אל תסתכל עליה.)
נועץ עיניים בחלון. מה את מכניסה אותם בכלל? ברור שהם מעדיפים
אותי! הם אוהבים אותי יותר ממך, אפילו. על מה לעזאזל את
מדברת?!
"אהבה, אודי, זה עניין של הרגל. הם התרגלו אליך, הם יתרגלו
אליו." (מי את בכלל שתדברי איתי על אהבה? זה לא אומר לך שום
דבר מעבר לניצול, את רק משחקת עם לבבות של אנשים)
פתאום, כאילו השטן בעצמו מביים את המחזה הזה, מופיעים כל
המכתבים שכתבתי: 'את יפה כמו שקיעה במדבר... יש בך כוח של
קסם...' (אני לא בוכה בבמבי, אז אני חייב לפרוק את זה איכשהו).
המכתבים האלו נקרעו כולם לחתיכות הקטנות ביותר שאפשר. הם
מופיעים שוב: מרחפים מול עיני, נמצאים בתוך ידה, מסתירים את
הפנים של החיוך, ומשאירים לו רק את החיוך הנצחי המעצבן הזה.
חצי חיוך מצדה, החיוך מנסה נואשות להביט פנימה לחפש משהו
בגולגולת, במקום החוצה (יש בי חשק עצום לעזור לו).

היא ממשיכה: "יש לו אפילו יותר פוטנציאל. הוא לא ציני וקר
כמוך, הוא...יודע להקשיב, להבין... לא צוחק על אנשים... הם
נורא יאהבו אותו. אני בטוחה שגם אתה, אם רק היית מנסה". שתיקה
קצרה, מאוד חינוכית מצידה: תחשוב על מה שאמרתי. אני מסתכל באי
רצון על חיוך. איך אמרת שקוראים לו? על אולי. (רק לזכור להתעלם
מהחיוך שלו) כמובן שהוא נראה יותר טוב ממני. הוא יותר גבוה
ממני בסנטימטר או שניים, השיער שלו יותר ארוך ויותר יפה.
בלונדיני. הוא מן הסתם גם יודע לבשל. והוא מוציא שפנים מהכובע,
בזמנו הפנוי. הוא בטח נורא מצחיק, אבל רק כשצריך. והוא, איך
היא אמרה? מקשיב, מבין. יופי. בטח בוכה גם ברמבו. לא... יותר
טוב: הוא לא רואה רמבו! איזה יופי של בארבי הוא יוכל להיות. הם
בטח נורא יאהבו אותו, והם בטח ישכחו ממני. הובסתי בקרב שעוד לא
התחיל. אני שולח מבט של תבוסה. היא ציפתה לזה. שוב חיוך. אני
תופס פתאום את הטעות שלי: לעזוב הכל, לברוח. לצאת מפה כמה
שיותר מהר. שתיתקע היא והאולי שלה (אולי זה שם של חתול, לא?)
עם החיוך הדבילי שלו איפה שהיא רוצה. אני יכול להמשיך לבד,
ממילא זה אף פעם לא היה ביחד בשבילה. רק לצאת מפה, לצאת, וכמה
שיותר מהר. אולי מסתכל עלי ומחייך. אותו חיוך. (הוא הולך עכשיו
ללקק לעצמו את השפם?) המחזה כבר כתוב מראש, היא ידעה את זה.
היא נעמדת ומחייכת אלי (מאוחר מידי בשביל לא להסתכל), קוראת
לאולי שלה לבוא אחריה. אני משותק מול החיוך הזה, היא יודעת את
זה. היא צריכה רק לצאת ולסגור את הדלת. אני לעולם לא אצא. אולי
קם והולך, היא פותחת את הדלת. הכל אבוד.

משהו אחד אני עדיין לא מבין, אני צועק אחריה. היא מסתובבת,
מופתעת, אולי מסוקרנת: "מה?"
איך את יכולה לסבול את החיוך שלו, לעזאזל?!
היא חושבת שניה, ואז עונה.
"חשבתי שתבין בעצמך. זה בכלל לא החיוך שלו. אתה אף פעם לא ידעת
לחייך". הם יוצאים, הדלת נסגרת. אני פוחד להסתכל אפילו.
זה רק אני, לבד, בחדר ריק----
וחיוך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כבר עשרים שנה
אני גנן, ועוד
לא ראיתי עגבניה
בשלה כמוך.






חוקר הסלוגנים,
בודד לפעמים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/5/01 18:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליק אוסטר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה