"טיטאניה, את אלוהית" אמרתי לה אחרי הסקס. היא הביטה בי
בעיניים הכחולות והקרות שלה ואמרה-"אני מלכת הפיות, אין לי שום
קשר לאלוהות... אם לא היית כזה חמור לא היית מתבלבל ביניהם!"
בלעתי את העלבון בשקט, כמו תמיד. טיטאניה קמה, שערה הזהוב
והארוך מכסה את הגוף המושלם שנתן לה שייקספיר.
-"ראית את הכנפיים שלי איפשהו?" היא שאלה בקוצר רוח -"אהה..."
ניסיתי לחשוב איפה ראיתי אותן בפעם האחרונה -"מה 'אהה...'?!"
התרגזה טיטאניה ונראתה יפה אף יותר, לו זה היה אפשרי "ראית או
לא?! תפסיק להיות כזה אידיוט!" -"הן שם" אמרתי והצבעתי בחשש
על השידה, שם היו מונחות הכנפיים הוורדרדות- נוצצות של
טיטאניה.
היא לבשה אותן בחיפזון וכן את בגדיה שהיו מקופלים בפינת החדר.
-"טיטי..." -"אל תקרא לי ככה!!" היא צעקה ואני ניסיתי לחשוב
בכוח מה אי פעם עשיתי רע. -"אולי אל תלכי עכשיו... תסתכלי על
הסערה שמשתוללת בחוץ. הכנפיים שלך ירטבו ואת תחלי עד שתגיעי
לתוך היער... אולי פשוט..." -"שתוק!" היא היסתה אותי "אוברון
מחכה לי ואם הוא יראה שאני לא מגיעה אז... למה אני מספרת לך את
זה בכלל?!" היא אמרה בשאט נפש והחלה לסרק את שערה ולשזור בו
ורדים שתאמו את צבע כנפייה.
משסיימה פנתה אלי, הניחה את ידיה על מתניה וצרבה אותי במבטה
הכחול והקפוא. -"תן לי את הכסף שלי, אני צריכה ללכת." -"אבל
טיטאניה..." הפצרתי בה "את תחלי, אני דואג לך..." דמעות החלו
לזלוג מעיני "בבקשה... אני אוהב אותך."
לרגע עמדה טיטאניה עצומת עיניים ואז פשקה מעט את שפתייה
האדומות, שהפיקו את המילים שהכאיבו לי יותר מכל דבר אחר אי
פעם-"תפסיק להגיד את זה! תפסיק!! חמור אחד! אפילו זיון אתה לא
יכול למצוא לעצמך מרוב שאתה מכוער ו... ופתטי! נמאסת עליי!
בוכה... כמו ילדה קטנה! אם לא היה לך כסף כבר מזמן הייתי..."
היא לקחה הפסיקה לרגע אך המשיכה- "אבל עכשיו, אתה לא תטריד
אותי יותר... עכשיו, עשיתי מספיק כסף מהאשליות שלך ואני
ואוברון יכולים לחיות יחד... נבנה לנו וילה ביער. אתה יודע, אם
הייתה לך תקווה הייתי מבקשת ממנו ללמד אותך מה זה להיות גבר
אמיתי... אבל אתה כל-כך עלוב ומעוות ו... ואובססיבי עד ש...
גועל נפש! וחוץ מזה, רציתי לספר לך שכל היער יודע שיש לך זין
קטן, למרות הפרצוף-חמור שלך!"
זה היה הקש האחרון... טיטאניה התקדמה לעבר הדלת ואני זינקתי,
עיוור למחצה מרוב דמעות וחסמתי לה את דרכה. ביד אחת אחזתי
בשני פרקי ידיה העדינים וביד השנייה מחיתי את דמעות העלבון
מעיני. בפעם האחרונה הבטתי אל תוך הקיפאון בעיניה וניסיתי לאתר
שביב של אנושיות מתחת לקרח.
אולי אם אראה נצנוץ של צער, או הבזק של חרטה... אפילו הקטן
שבקטנים... אבל לא ראיתי. כל שראיתי היה תערובת של התנשאות,
סלידה ואף מעט פחד... פחד ממני, בתוך הכחול. הרפיתי את אחיזתי.
"הנה הכסף שלך!" דחפתי לידה מטבע כסף. "הלוואי שאת והיפיוף
תחנקו עם זה!" דחפתי אותה בגסות החוצה. הספקתי לשמוע אותה
צורחת "חמור בן-זונה..." לפני שסגרתי את הדלת, שהייתה החציצה
היחידה ביני ובין הכפור ששרר בחוץ.
מיותר לציין שלא ישנתי כלל אותו לילה.
עם הזריחה יצאתי החוצה. לא הצלחתי לסבול את השהייה בבית, הריח
שלה עוד היה שם. ההליכה בחוץ שיפרה את מצב רוחי באופן ניכר.
הסביבה כולה הייתה מכוסה בשלג לבן ונקי, על עצי היער היו
תלויים נטיפי קרח שנצנצו בקרניה הראשונות של השמש והאוויר היה
צלול מאין כמוהו- קריר ורענן. עם כל שאיפה- התעודדה רוחי.
טיילתי בשביל המוביל ליער כאשר הבחנתי לתדהמתי בדמות מוטלת על
האדמה. רצתי לשם במהירות... לעיני נגלה מחזה נורא-
טיטאניה שרועה הייתה על השלג. פיה היה פעור באימה ועיניה...
עיניה היפות והכחולות... נעקרו ממקומן והיו מונחות, כפי
שנחרדתי לראות, בכף ידה... על-פי כמות הדם שהייתה על פניה
ושיערה, נראה היה שהמטורף עשה זאת בעודה בחיים.
השלג סביבה היה אדום מדם, שחלחל וסדק אותו בחומו. גופה היפה,
בו חזיתי רק שעה קלה קודם לכן- היה כעת מרוטש, ללא זכר להיותו
אנושי. מיאנתי להאמין.
דומה היה שביקשו להתעלל בה ולגרום לה ייסורים קשים לפני המוות.
ייבבתי, צעקתי, בכיתי, צרחתי... אך היא נשארה מתה. קפואה.
גופה היה כחול וצונן והתפאורה המושלגת הייתה הולמת אותה כל-כך
בנסיבות אחרות.
הדם... כל הדם הזה סביבה... דימיתי לעצמי כי זוהי מיטת הכלולות
הארגמנית- בה שוכבת מלכתי היפהפיה מוקפת סדינים צחורים...
אבל אז החזירו עיני את המציאות הנוראה לתודעתי. טיטאניה שלי!
ההגיון לחש לי שהגיע לה למות, אך לא כך. לא מוות אכזרי ומייסר
כזה!
ישבתי ובכיתי שם עוד זמן רב, ממיס את השלג בדמעותיי החמות,
מתאבל על מלכת הפיות שאבדה לי לתמיד.
לבסוף, רכנתי אליה ונישקתי את שפתיה הקפואות...
לאחר-מכן התקרבתי לאוזנה המגואלת בדם ולחשתי-
"אני מצטער..."
בפעם הראשונה בחיי היא לא ענתה לי ברשעות.
היא לא ענתה לי כלל. |
