להו"ד, באהבה והערכה

חן בלעה חמישים ושלושה כדורים והשאירה את הקופסא כמו מכתב
התאבדות צנוע בפח האשפה של חדר 403 בביניין מגורים חדש-ישן
שרק אילוצים הכריחו אותנו לשהות בו ורק ההיגיון ניחם אותנו
שעדיף פה ולא טירונות באוהלים.
חמשת הבנות הנותרות של החדר הנ"ל מצאו את הקופסא, כל אחת
בנפרד, והרגישו קצת אשמות על כך שניסו לעזור לחברה בעת צרה; הן
הניחו שכאב ראש הוא בר ריפוי ושפיות מאולצת תמיד זמינה, מבלי
להתחשב בכך שהכרות של שלושה ימים לא ממש מאפשרת לדעת מה חברתך
לחדר תעשה עם חפיסת כדורים.
חן הקיאה בשיעור הראשון של הרס"פית על אם-16 ארוך, השיעור היה
עליו- לא חן. חן הייתה עליי אבל לא כשהקיאה, אלא לאחר מכן,
כשהתעלפה. הרס"פית דאגה לפינוי מהיר באדישות של ילדה בלונדינית
שנכשלת במבחן, לימים יתברר לכולנו שאפילו היא חשה בועת חרדה
עולה במעלה הגרון האצילי והמנוסה שלה.
בשבועות שחלפו הספקנו לשכוח את חן, רק השם נשאר חרוט- "חן
בגימלים" כל דו"ח 1 מחדש, לדווח איפה כולם, וכמה קל לדווח על
חן, רק חבל שלא דווחנו כשעוד הייתה אפקטיביות מסויימת למילים
צעירות כמילותינו אנו. לימים הבורות התמימה הזאת, ה"צעירות",
תיהפך לזיכרון מלא לעג ותשוקה. ימי ברד סוערים בשיחות שומרות
נגיעה, תפילות, ריצות, סימולציות פיקודיות, הרבה פחד של חוסר
אונים. השנתיים הקרובות התהוו מבין אצבעותינו.
מעניין אם אפשר להתחרט על עתיד.
חרושת שמועות עטפה את חן, גם ביום שחזרה אלינו כושלת ברגליה,
מחוייכת וקצת יותר שמנמנה ממה שזכרתי, כדי לעשות איזה ירי
שיהיה רשום בקרדיט. היא התקבלה בחיבוקים חמים וחיוכים לועגים
או שמא סקרנים, ואף אחת לא שאלה מה באמת קרה בשירותים שצמודים
לחדר 403  ולמה לא נתנה לנו את ההזדמנות לשכך כאב במילים
טובות, או לפחות את ההזדמנות להכיר אותה, כמו הרצון שלנו להכיר
את עצמנו ברגעים שעוד האמנו שלא נתגייס אף- פעם.
סיימנו את הקורס, בלי חן.
חגגנו עם סמלים מעניקי סמכות.
חמישה חודשים עברו ויש לי את הרס"פית הצנומה המפחידה והנערצת,
צוחקת מולי לספר על קטיף מנגו, חממת ריקודים, וחבר טייס (לפני
שבועיים, מזל טוב), מביטה בי מפקדת על חיילים מגלגלים כדורים
בלילות או בימים שעוד אמרנו שאסור וחשבנו שמישהו מקשיב, או
שמישהו חייב, או שמישהי אוהבת. חן גם יכלה לפקד עכשיו, לעמוד
במקום הזה לצידי ולחייך או לבכות מאותם אנשים ואותו החום
שמסובב את הראש ומכריח לשבת ומרגש להקיא. במקום זה, היא עכשיו
איזו פקידה, או אולי כבר לא במדים כי ידעה לנתב סחרחורות
וכדורים אל רצונות של אזרחות והקשבה אובדנית הגיונית, שבחרתי
פעם לא לבחור.
הבנות של החדר כבר מפוזרות ברבדים שונים של חברה ישראלית ערכית
מדוגמת לפאר הגנה וחינוך, ובכל זאת מתאחדות כולן לעיתים להעלות
זכרונות;
חטיפי שוקולד ומדים דהויים בצבעי אדמה ודשא, לעת ערב או לעת
שמש בבתים גדולים במקומות שאף פעם לא חשבנו שנבקר, שם אנו
מדברות מילים של שווא על אכזבה וציפיות.
יש משהו בעקשנות החיוורת שלהן שמעורר הערכה במחשבה המנחמת הזאת
שחושבות; איננו טועות.
את שמה של חן לא שמעתי עולה, גם לא בשיחות שהעלתי וטענתי
"אפשר, אפשר".
יתכן והסיבה לכך נעוצה בעובדה שסיפורה של חן מוכיח את טעותן
באומרן ש"יהיה טוב", למרות ובנוסף להוכחת טענתן ש"אי אפשר
להתאבד מכדורי אקמול".