בשבע וחצי בבוקר עדיין נטולת ספקות.
הגוף עדיין אינו מסוגל להפיק צעקה
מפחד מדומה. התשוקה מונחת בתוך הבטן,
כתינוק שבע על מצעי דובונים.

רכיבת האופניים לעבודה אמנם מכווצת את הארבע-ראשי,
אבל משחררת את הלסת ומרוקנת את הגרון.
כמעט אפשר להאמין שאני פועל מדור אחר,
שקט אבל עם תודעה מעמדית והשכלה עצמית,
מגלף לילדיו צעצועים מעץ, איש עמל.

ואז אני רואה אותה יורדת, נאמר, מקו עשרים ושש.
פנים סלאביות או מלוכסנות, ושקית ניילון ביד,
בדרכה לנקות דירה של מישהו שיכול
לשבת איתי באותו ערב בבית קפה,
או לחקור איתי תקלות תוכנה בצהריים.

בשבע וחצי בבוקר יכולנו להתחלף.
הסתובבות במרחב ציבורי, מחוץ לקופסת הפח,
מבהירה מעבר לכל ספק שאני איתה,
שגם אם אמות עם העכבר העיקש ביד,
לא אהיה בין האדונים, לא אעביר אצבע בוחנת על המדף.

בערב אני מתוחכמת יותר, מכורסמת יותר משיני שלי.
מעליי - עשן, מתחתיי - תל אביב, ביניהם - מלחמת שדים.
בערב אני חושבת עליה, מתוך ידיעה שלחשוב
על מישהו, אפילו מתוך הזדהות, הוא סימן
להפרדה מעצמי. לפתיחת הברגים. לריחוק אוהב.