כאלה, שכשמשאירים אותם בשמש, הם כמו חלב עמיד.
לידם אני נראית אולי מאוד קטנה,
אבל הם שותלים בי את יצר הלבלוב, באופן מתמיד.
אני נוטעת עץ ועוד עץ ועוד עץ,
נותנת להם את הכוח-
לגרום לי להתאהב, בשבילם להתאמץ,
ובסוף גם לפרוח.
והם מפתים אותי בקסמם-
לעמוד בשורה על גבעת הפרחים הנבולים
ואז, בלי שום אזהרה, הם מוציאים את נשקם-
ויורים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|