1/7/03
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל,
שום דבר כבר לא כרגיל.
מאז שעזבת הכל כל-כך שונה,
כל-כך מיותם, כל-כך ריק.
אני מרגישה כאילו אין טעם לחיים,
אך מכיוון שהבטחתי אני אקיים.
כל כך מתגעגעת אלייך,
כל הזמן רק חושבת עלייך.
מנסה להמשיך הלאה ולא יכולה,
אני חושבת שזו ממש מחלה,
זאת מחלת אהבה,
שאין לה תרופה...
כבר שנה שאני חולה בה,
אבל לפני חצי שנה הפסקת לתת לי בחזרה.
עכשיו יש לך מישהי אחרת,
ואני מרגישה כ"כ מיותרת,
אפילו שאמרת שנמשיך לדבר,
זה נראה כאילו עלי אתה סופית מוותר.
אם אני אעלם,
אתה תשב בצד ותתעלם,
למרות כל מה שאתה אומר,
רק כדי את הרגשתי לשפר.
אני מניחה שעכשיו זה באמת נגמר,
וזה קשה, כשהסוף כל-כך מר.
הייתה לי עוד תקווה,
שמתישהו אתה תחזיר לי בשנית אהבה,
אבל עכשיו התקווה נעלמה,
ובמקומה יש רק דממה.
דממה מעיקה, כזו שעושה בבטן רע,
כזו שמשאירה מאחור בחורה שבורה...
אם אי פעם תואיל בטובך באמת להיכנס ולקרוא
את מה שאני כותבת (ולא רק תגיד- טוב, כשאוכל...)
אני מקווה שתבין שזה אתה...
דרך אגב- זה מוקדש לך... |