בהתחלה, הכל בהיר, שמש, ריח של קיץ באויר, מן אשליה מתוקה כזאת
שממתיקה לך את החיים בריח ורדים וכלניות. אח"כ האמת מתגלה לאט
לאט ואתה עומד בשלך, תמהה, נתקע מאחור ולא ממשיך, מהרהר על
דברים שטחיים, לא עמוקים מדיי. ואז בא היום החמישי, אחרי המון
המון זמן של שקיעה בבוץ שנערם עליך והכל מתחיל להשטף.מן דמעות
ממותקות, השליה, המלח בהן נעלם לאנשהוא. אתה מרים את הראש לאט,
לא חושב יותר מדיי, פותח את הפה וחכה שהדמעות יכנסו לתוך הפה
שלך, מן משקה אלים מדומה. הדמעות לא מזיעות אך כולך נרטב, מחכה
ומחכה... סך הכל רצית להיות מיוחד, לטעום את טעם האלים שהיה
בעצם כל הזמן לידך, רצית להרגיש פעם אחת את המציאות, להתחבר
לעולם אחר, והכל נהרס. ומה אתה עושה? ממשיך לעמוד שם, בתנוחה
תקועה שכזאת, ומחכה, מחכה ומחכה, ובסוף מת... וגם שם לא מבין.