כבר ששה ימים תמימים שהלכת לישון.
זו היתה המילה האחרונה שלך - "לישון" - כאילו מבשרת את מות
החברות הזו ביננו.
כבר ששה ימים שנמחקת מכל מקום שיכולתי לראות את שמך, אם כי כל
שניה אני מוצאת אותך ברמיזה כזו או אחרת.
וכל מחשבה עליך, עלינו, מתחילה מהרעיון שאתה תיצור קשר.
תראה לי שגם אני חשובה, ואני... אני אשחק אותה קשה להשגה אם כי
אני כבר בידיים שלך.
והפעם ששה ימים אחרי, היתה לי מחשבה ראשונה שכללה אותך ואותי
והיא היתה זכרון טוב. זכרון כזה שמכאיב ומעציב בגלל שהוא טוב.
נזכרתי בלילה ההוא שסרקתי את יצירותיי - תיאור רגשותיי
הערומות. התקשרתי אליך כולי נלהבת בארבע לפנות בוקר, ואתה
ישנוני המתנת עד שתראה, ואהבת את כל מה שסמן עבורי בדידות
עמוקה, ציפיה ארוכה למישהו.
כמה אהבתי אותך ברגע ההוא... ברגעים ההם... ואולי גם עכשיו -
ואתה?
אתה כבר ששה ימים הלכת לישון וכיבית את האור גם עלי.