[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מנו רפופורט
/
ארנבות

בסוף העקשנות של אבישג ניצחה.
בהתחלה אימא של נינה התנגדה בתקיפות. נינה בקשה במפורש שאף אחד
לא יבוא, היא הסבירה לנו בטלפון. נינה חלשה מאד, נינה לא רוצה
שיראו אותה במצב כזה, נינה לא יכולה לשאת את מבטי ההשתתפות
בצער, את הרחמים, נינה רוצה שיניחו לה למות בשקט, בלי טקסים
ובלי פרידות נרגשות. מה מסובך פה להבין?
אבל אבישג התעקשה. ואבישג יודעת להתעקש. בסוף אימא של נינה
הודיעה לנו באי-רצון שנינה מסכימה. אבל רק לכמה דקות, היא
הבהירה, ובלי דרמות מיותרות.

במכונית, בדרך לבית-החולים, אבישג בוחנת את עצמה במראה הקטנה
שלה, ופורעת מעט את שיערה עם האצבעות.
"תגיד", היא שואלת אותי, "אתה מתרגש?"
"לא".
"בכלל לא?"
"לא. לא מתרגש. עצוב קצת".
"אני מתה מהתרגשות", אבישג מדברת מהר וממשיכה להתעסק עם השיער
שלה, "יש לי הרגשה שזאת הולכת להיות החוויה הכי קשה בחיים
שלי"
"את מגזימה".
"האדישות שלך משגעת אותי", היא סוגרת בנקישה את התיק שלה
ומביטה בי במבט קשה, "איך אתה יכול לא להתרגש? אתה הרי מכיר
אותה עוד הרבה לפניי. היא הולכת למות נינה, אתה קולט את זה?
זאת הפעם האחרונה שאנחנו רואים אותה - ואתה אדיש".
"אני לא אדיש", אני מנסה להסביר, אבל אבישג כבר בסלולרי. עם
יעל.

"כן, אנחנו כבר מחפשים חניה".
"נורא. הלב שלי דופק כמו משוגע".
"ג'ינס והטריקו הסגולה. לא רציתי להתקשט. זה לא נראה לי
לעניין"
"כן, זאת עם ההדפס"
"לא, הוא אדיש. את מכירה אותו"
"בסדר, אני ארים לך טלפון ישר כשנצא"
"מה? לא, לא נראה לי שיהיה לנו מצב-רוח בשביל זה"
"טוב, נראה. אני אדבר אתך"
"ביי"
 
לפני דלת הכניסה לבית החולים אנחנו מתיישבים על ספסל כדי לעשן
סיגריה.
"תהרגי אותי", אני אומר, "אם אני מבין למה אסור לעשן
בבתי-חולים. בטח במחלקה ההיא. הם הרי הולכים למות מסרטן, מה
כבר יקרה להם מסיגריות? יחטפו עוד סרטן?"
"תפסיק", היא אומרת, "בלי הבדיחות האלה עכשיו. זה לא מצחיק
אותי".
אני משתתק.
אחרי עוד רגע היא אומרת: "אני רוצה לבקש ממך משהו"
"מה?"
"תעשה לי טובה, תהיה חם אליה".
"אל נינה? אני תמיד חם אליה"
"לא", היא אומרת, "אתה מנומס אליה. זה כן. אבל אתה תמיד קצת
מסויג, קורקטי כזה. שמתי לב. תהיה חם אליה היום"
"בסדר", אני אומר ומועך את הסיגריה על הבטון, "אני אהיה חם".
"ותנשק אותה", היא מוסיפה כשאנחנו כבר במעלית, "תנשק אותה
כשאנחנו נפרדים. לא יקרה לך כלום אם תנשק אותה. תזכור, זאת
הפעם האחרונה בחיים שאנחנו רואים את נינה".

היה לי איתה פעם סיפור, עם נינה. מזמן. אבישג לא יודעת. איזה
סיפור? סיפור קטן. קטנטן. לא משהו שמישהו מאתנו יספר לנכדים
שלו.  כלומר, אני לא אספר אותו לנכדים שלי.
אנחנו מכירים עוד מהתיכון. למדה כיתה מתחתיי. הייתה חברה של
אבנר כמה שנים טובות. סיפור אהבה גדול. היינו נפגשים הרבה,
במסיבות, על החוף, בבתי-קפה. אחר-כך היא ואבנר נפרדו, אבל היא
המשיכה להיות חלק מהחבר'ה. הסתובבנו באותם מעגלים. היה לה עוד
בחור, מישהו בשם איתן שבקושי הכרתי, ואחר-כך היה עוד אחד שאני
כבר לא זוכר את השם שלו.

ואז פגשתי אותה במקרה בחוף הים. היא ישבה על מגבת ונופפה לי
מרחוק. שנינו היינו לבד. אני הייתי אז על סף נסיעה ארוכה
לחו"ל, היא בדיוק נפרדה מהבחור שאני לא זוכר את שמו. ישבנו על
החול ודיברנו. כמו שחברים ותיקים מדברים. קצת על התוכניות
שלנו, על הנסיעה שלי לחו"ל, על הלימודים שלה, פסיכולוגיה נדמה
לי, קצת רכילות, קצת על אבנר. היה רגוע. נעים. ידידותי. שום
דבר מיוחד.
אחר-כך ליוויתי אותה הביתה. זה היה בדרך שלי. היא שאלה אם אני
רוצה לעלות לקפה. אמרתי, למה לא. עדיין בלי כוונות. בחור
ובחורה  יושבים לשתות קפה באחר-צהרים של קיץ. חברים ותיקים.
מכירים שנים. בלי מסתורין. בלי מתח מיני. מה כבר יכול להיות?

אני חושב על כל הדברים האלה בזמן שאבישג ואני עומדים ליד עמדת
הקבלה של האחיות, וממתינים שיאשרו לנו להיכנס לביקור. ריח חריף
של חומר חיטוי עומד באוויר. רופא צעיר וגבוה מגיע.
"עפרה", הוא מחייך אל האחות הרכונה על איזה טופס.
היא מרימה את העיניים ומחייכת אליו בחזרה, יש לה גומות-חן
עמוקות.
"דוקטור שפירא, מה שלומך?" היא שואלת, קולה רך.
"בסדר גמור" , הוא אומר, "גן-עדן. ממש גן-עדן. נורא יפה לך
השיער ככה".
היא מרימה את ידה ונוגעת בשיער שלה. "תפסיק", היא אומרת,
"תפסיק, אתה גורם לי להסמיק".
אימא של נינה מנופפת אלינו מקצה המסדרון. "אתם יכולים להיכנס
עכשיו", אומרת לנו האחות ששמה עפרה, ופונה שוב אל הדוקטור
הצעיר.

אימא של נינה לוחצת לי יד. עם אבישג היא מתנשקת. השיער שלה
מתוח לאחור על קדקודה והעיניים מאופרות. "לא יותר מחמש דקות",
היא אומרת, "תשתדלו אפילו פחות. היא נורא חלשה".
החדר מלא פרחים. אישה צעירה הולכת למות, אני חושב, וכולם
שולחים לה פרחים.
אבישג מתיישבת על קצה המיטה של נינה ונוטלת את כף-ידה. אני
נשאר לעמוד לידה. "איך את מרגישה?", אבישג שואלת. נינה לא
עונה. עיניה פקוחות והיא לא עונה. נדמה שהיא מנסה לחייך. היא
חיוורת, כחושה, עצמות הלחיים שלה בולטות. אין לה שיער כמעט.
"את נראית נהדר", אבישג ממשיכה. היא מסתובבת אלי, "נכון שהיא
נראית נהדר?". אני מהנהן. נינה לא עונה.
אבישג רוכנת אל נינה, כמעט נשכבת לצידה על המיטה ומתחילה ללחוש
דברים באזנה. אני פוסע כמה פסיעות לאחור ונשען על הקיר ליד
החלון. אימא של נינה מחייכת אלי. חיוך עייף, מתוח. "מצאתם חניה
בקלות?" היא שואלת. "כן", אני עונה, "קלי-קלות". היא בוחנת את
ציפורניה, נראה כאילו היא עומדת להגיד עוד משהו, אבל היא
מתחרטת ומשתתקת.
אני מציץ החוצה מהחלון. מכוניות בצומת ואיזו התקהלות. ויכוח
בין נהגים. אחד מהם עומד באמצע הכביש ומנפנף בהתרגשות בידיו,
מנסה כנראה לשכנע את הסקרנים בצדקתו. אחרי רגע הוא חוזר
למכונית ומנענע בראשו, כמו אומר: אני לא מאמין, אני לא מאמין.

אימא של נינה אומרת, "כדאי שתתחילו להיפרד, נינה מאוד עייפה".
אבישג מנשקת אותה ומשתהה עוד רגע ארוך ליד פניה. כשהיא
מתרוממת, אני פוסע אל המיטה. "תנשק אותה", אבישג לוחשת לי,
העיניים שלה אדומות, "אל תשכח לנשק אותה".
אני גוחן אל נינה, הכתף שלי מרפרפת על החזה שלה, יש לה ריח
נעים, מתוק. אני מגשש מתחת לסדין אחר כף ידה ומוצא אותה. אני
נוגע עם השפתיים בלחי שלה ואומר בשקט, "נינה". היא לא עונה.
אני לוחץ את כף ידה מתחת לסדין. היא מחזירה לי לחיצה רפה, או
שרק נדמה לי. אני מנשק אותה שוב.

כשהיא יצאה אז מהמקלחת,  שזופה ורטובה, עמדתי ליד כוננית
הספרים שלה ועלעלתי באיזה ספר. מה זה מעלה ומה זה מוריד עכשיו
איזה ספר זה היה. היא נעמדה קרוב אלי ושאלה מה אני קורא. גם אז
היה לה ריח נעים. כשהיא ניערה את השיער הרטוב שלה, רסיסי המים
פגעו בי. צחקנו. אולי היה היסוס קטן, אני כבר לא זוכר. אבל אני
זוכר שהיא הביטה בעיניים שלי ממש מקרוב וחייכה ואני שלחתי יד
אל צווארה, היא הטתה מעט את ראשה ולכדה לכמה שניות את כף היד
שלי בין הסנטר שלה לעצם הבריח. כשהיא שחררה את היד שלי הושטתי
אצבע אחת אל שפתיה, היא פישקה מעט את השפתיים ונשכה קלות את
האצבע שלי. "זה קצת כמו גילוי עריות, לא?" היא שאלה בחיוך.
"משהו כזה", אמרתי, והעברתי באיטיות את ידי אל שדיה. השדיים
שלה היו רכים כמו ארנבות.

אחר-כך נסעתי לחו"ל, לשנתיים. כשחזרתי כבר פגשתי את אבישג. זה
כל הסיפור. סיפור קטן. לא משהו שמספרים לנכדים.

"אני אוהבת אותך", אבישג מחבקת אותי כשאנחנו יוצאים מהמעלית,
"היית נהדר. בעיקר זה שנישקת אותה פעם שניה, זה היה פשוט
מקסים".
"אני מת מרעב", אני אומר כשאנחנו עוברים ליד המזנון בפתח בית
החולים.
"בחייך", היא אומרת, "איך אתה יכול לחשוב על אוכל עכשיו? ועוד
בקיוסק המגעיל הזה".
במכונית היא מוציאה שוב את המראה הקטנה שלה. "היית ממש מקסים",
היא אומרת לי שוב, ומחייגת ליעל.

"אוי, אין לי מילים. פשוט אין לי מילים".
"החוויה הכי קשה בחיים שלי. זה משהו שלא שוכחים"
"אני אספר לך הכל. לא עכשיו, אחר-כך".
"זוועה. אין לה שיער בכלל. אני אומרת לך, פשוט קשה להסתכל
עליה".
"לא, היא לא אמרה כלום, היא לא יכולה לדבר"
"דווקא התנהג נהדר, לא היית מאמינה, אני אספר לך"
"עכשיו הוא רעב פתאום. נו את מכירה אותו"
"אני לא. אבל הייתי שותה משהו".
"יש את המקום החדש הזה מול העירייה, מכירה?"
"כן, בדיוק. שמעתי שנורא טעים שם. גם העיצוב וכל זה. אומרים
שאפילו השירותים שלהם מהממים".
"אז עוד רבע שעה, עשרים דקות. ייקח לנו זמן למצוא חניה בטח".
"טוב, ביי".

לוקח לי הרבה זמן למצוא מקום חניה. בסוף אני מאתר איזה מקום
דחוק וחונה עם שני גלגלים על המדרכה. "הם בטח כבר מחכים לנו",
אבישג אומרת ומחישה את צעדיה. ליד מעבר-חצייה מרומזר אנחנו
נעצרים ומחכים.
"שמת לב כמה שהיא רזה?" אבישג שואלת.
"כן".
"העצמות שלה בלחיים זה ממש מפחיד", היא ממשיכה, "אתה יודע,
כשהתכופפתי אליה ראיתי את הגוף שלה מתחת לסדין. ממש גוף של ילד
בן שלוש עשרה. שלד. אין לה ציצים בכלל".
"את מתכוונת שכרתו לה?", אני שואל מופתע.
"מה פתאום כרתו לה?", היא נדהמת, "אתה השתגעת? זה לא כזה סוג
של סרטן. לא כרתו לה כלום".
"אז למה התכוונת כשאמרת שאין לה ציצים?", אני שואל.
"שהיא רזה נורא, זה הכל. אבל בעצם גם לפני המחלה בקושי היו לה
ציצים", אבישג אומרת, "תמיד היא הייתה, נו, שטוחה כזאת", ותוך
כדי דיבור היא משפילה מעט את עיניה ונותנת מבט מהיר בחזה שלה.
אנחנו עדיין מחכים שהרמזור יתחלף ואבישג ממלמלת: "איזו חוויה
איומה, כל החיים שלי אני אזכור את זה, כל החיים שלי".
"היו לה שדיים", אני צורח, "ועוד איך היו לה שדיים", אני צורח,
"היו לה שדיים נהדרים. רכים כמו ארנבות".
אני צועק אבל קולי אינו נשמע, והרמזור מתחלף בינתיים לירוק,
ואבישג כבר באמצע מעבר-החצייה, מסתובבת אלי ושואלת, "נו, מה
נרדמת לי עכשיו?" ואני שותק וממהר אחריה אל המסעדה החדשה, עם
העיצוב המדהים וכל זה, שאומרים שאפילו השירותים שלה מהממים.  
 







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המציאות נועדה
למי שלא יודע
להתמודד עם
סמים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/9/03 5:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מנו רפופורט

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה