"אלון דוידי. בן 25. מכור לאכוהול." ככה, במילים האלה, אמרתי
לכל האנשים שישבו שם באולם של האלכוהליסטים האנונימיים. בחיים
שלי לא הרגשתי כל כך מושפל. זה לא שיש לי הרבה ברירות לבוא
לפה. או זה או שאני אשב בכלא כמה שנים טובות. כל כך היה
אופייני לי להכנס באיזה רכב באמצע הלילה ולפצוע את הנהגת כך
שהיא לא תוכל ללכת יותר. אבל יותר משאני מרגיש שדפקתי לה את
החיים, אני מרגיש שדפקתי את עצמי. ניצלתי מעונש כבד בחסד ולא
בזכות.


"לאחר ששמעתי את כל העדויות וראיתי את כל הראיות, גזר הדין
הוא: מאסר על תנאי לשנתיים, שלילת הרישיון ל-15 שנה וחובה על
הנאשם להגיע פעמיים בשבוע למשך שנה למפגש של אלכוהליסטים
אנונימיים. אם הנאשם יחסיר מפגש אחד בלבד בלי אישור שיוצדק על
ידי קצין המבחן ויתברר כמוצדק, אנו נתכנס כאן בשנית ויהיה חובה
עליי לשלוח את הנאשם לכלא למינימום שנה."


אוקיי, אז מצד אחד אני אמור להיות שמח, כי אני לא אשב בכלא,
ככל הנראה, אבל מצד שני אני גם לא אנהג ב-15 השנים הקרובות.
ת'אמת, אני לא חושב שאני מסוגל בכלל להחזיק שוב את ההגה. אני
ממש מפחד רק מהמחשבה הזאת. אני חייב להודות שגם פחדתי ממש
מהמחשבה של
לשבת בכלא. כי איך ייתכן שאני - אלון דוידי, ממוצע 93 בבגרות
ובוגר סיירת מטכ"ל אסתבך בכזה דבר.


ב"במה חדשה" התחלתי לכתוב אחרי שהשתחררתי מהצבא. איזה חבר שלי,
אחד מהיחידה, סיפר לי שאח שלו הקטן קיבל חוזה הקלטות אחרי שהוא
העלה את השירים שלו באיזה אתר אחד.
הוא המליץ להכנס ולקרוא סיפורים וכמובן - להרשם. אז נכנסתי.
ממבט ראשון זה נראה לי כמו אתר רציני. ירדתי טיפה עם הלחצן של
העכבר וראיתי את הכותרת "5 היצירות החדשות", אז לחצתי על זה.
היה שם איזה מונולוג של מישהו, שבאמת חימם לי את הלב ועוד איזה
סיפור מרגש על אהבה שנשמע לי ממש אמיתי. אז החלטתי שגם אני
ארשם ואכתוב סיפור על מה שעברתי, כי בכל זאת יש לי הרבה מה
לספר.


"שלום, באתי לבקר את יעל רוזנטל."
"שמך, בבקשה?"
"אלון דוידי... אהה... באיזה חדר היא נמצאת?"
"תמתין, בבקשה... אני אגש לקרוא לה."
הגעתי לבית חולים איכילוב שבתל אביב וביקשתי בקבלה לראות את
יעל. זאת תהיה הפעם השלישית בסך הכל שאני מבקר אותה. בפעמיים
הקודמות היא הייתה בתרדמת וגם אז הפרצוף שלה היה מכוסה כזה עם
הצינור שעוזר לנשום, אבל מאז אמרו לי שמצבה התייצב והיא כבר
כמו כל בנאדם נורמלי, אז החלטתי לבוא לבקר.


אחרי שהאחות חזרה, היא אמרה לי שיעל נמצאת בחדר 303, אז עליתי
לשם במעלית. דפקתי בדלת ושמעתי קול שאמר "כן", אז נכנסתי. יעל
לא הכירה אותי וגם אני לא הכרתי אותה, אבל החלטתי שאני פשוט
חייב לראות אותה.
"אהה... נעים מאוד... אני אלון."
"נראה לי שטעית בחדר..."
"לא, אני לא טעיתי... אני אלון דוידי - הסיבה שאת נמצאת פה
כרגע". וואי, אמרתי לה את זה בלי חשש, בביטחון ממש גדול.
"סליחה???"
"כן... אני... אני פגעתי בך עם המכונית שלי... אני מצטער..."
"אממ... זה בסדר... זה כנראה הגורל שלי... למרות שזה לא אשמתך
המלאה, כי אני נסעתי 150 קמ"ש ב-3 לפנות בוקר..."
נראה לי שלא סיפרו ליעל את כל הפרטים על התאונה. כדאי שאני
אעדכן אותה.


"זה כן... אני נסעתי שיכור... אני הסיבה היחידה לכך שאת לא
תוכלי ללכת יותר". דמעה ירדה לי על הלחי והשפלתי את מבטי. אני
כל כך טיפש. מה חשבתי לעצמי באותו רגע?!
"טוב, תקשיב, אלון... אני לא רוצה שיהיו לך רגשות אשמה... אז
תפסיק..."
"אהה...", לא יצאו המילים, אז התחלתי פשוט לברוח. אני לא עומד
בזה יותר.
"אלון, חכה רגע! אלון!!"
ברחתי מהר במסדרון ורצתי למעלית, יצאתי מהבניין והתחלתי לרוץ
הביתה. אני גר במרחק כמה  רחובות משם.




הגעתי הביתה והתיישבתי בסלון ולחצתי על הטלפון כדי לראות אם יש
הודעות חדשות בתא הקולי. "יש לך 2 הודעות חדשות". הקשתי
ת'סיסמא והקשבתי. "אלון, מדברת ורד, קצינת המבחן שלך, התקשרתי
רק לשאול לשלומך. טוב, אני כבר אתקשר אליך בהזדמנות".
"אלוני, זאת אמא. תתקשר ברגע שאתה שומע את ההודעה הזאת, זה
דחוף". מעניין מה כבר קרה הפעם לאמא, בטח שוב איזה שטות דבילית
מאוד דחופה.


החלטתי לא להתקשר לאמא, אלא ללכת אליה ברגל אליה, כי במילא
אחרי זה אני צריך לקנות קצת אוכל שיהיה במקרר. הגעתי לרחוב
אלנבי ועליתי ברגל לקומה שבה גרה אמא שלי עם אחותי קרין בת
ה-20 ואחי הקטן דורון בן ה-14.


"אמא, רצית לדבר איתי?"
"כן, אלוני, שב קודם."
כבר זה נשמע רע. אמא שלי מרגלית, עיראקית טהורה, מבקשת ממני
לשבת לפני שהיא צריכה להגיד לי משהו דחוף.
"נו, אז...?"
"אלוני... התקשרו עכשיו ממשטרת מחוז הנגב... והודיעו לי שהייתה
תאונת דרכים קשה על כביש הערבה ושיש מספר הרוגים". הפסקתי אותה
לרגע.
"ואמור להיות אכפת לי כי...", אמרתי לה במהירות.
אמא שלי הסתכלה עליי. ואז הסתכלה על הקיר. ושוב עליי.
"אחותך קרין... ככל הנראה בין ההרוגים."

פאק. שתיקה. כמה הרוגים אני עוד יכול לסבול בחיים האלו? לא
נמאס לאלוהים שם למעלה לדפוק אותי?


צעקות. דם. אמא עיראקית בוכה. אלון דוידי מת. יהי זכרו ברוך.



טוב, חברים וחברות, התכנסו כאן כדי לציין 5000 שנה לגן עדן.
היי, אתה שם, מה שמך?
"אלון דוידי, אדוני."
מה אתה עושה פה? "אני מחפש את אחותי קרין... ראיתם אותה
במקרה?"
לא ראינו ולא שמענו. חכה שנייה, נבדוק בארכיון. לא, לא חושב,
אני רואה פה עישון סמים, התחצפות לזקנים, צפייה במורדים! אוי
ואבוי, אין סיכוי שהיא הגיעה לפה. מצטערים. חכה שנייה! אלון
דוידי אמרת? אני מבין שאתה חדש פה. בוא תצטרף לשולחן, אנחנו
תיכף עושים פה צפייה משותפת בגמר ששטוס.



וואט דה פאק??? למה אלוהים וכל עובדי גן עדן רואים ששטוס,
אלוהים ישמור. אופס, חחח, אמרתי אלוהים ישמור, אסור לי להגיד
את זה פה יותר.

"כבודו, האם הצלחת לברר איפה אחותי קרין?"
כן! מסתבר שהיא גם לא בגהנום. היא כנראה בכלל לא עלתה לשמיים,
למה אתה שואל?