פרולוג:

מעולם לא לימדוני
את מה שנכון
אלא רק את מה שלא.

שפתיי מכווצות היום
יותר מאי פעם
לסתותי נעולות
בחוזק שלא ידעתי על קיומו
שחלילה  לא יברחו מביניהן
מילים רכות          
או ( גרוע יותר),
צעקה חנוקה של בכי.

ממרומי ( או יותר נכון, מנומך)
אלא שאין מילה כזו ובכל זאת...
עשרים ואחת שנות קיומי בעולם
ה    מ     ת      מ      ש     ך    
הזה-
נראות לפתע רבות כל כך
ולא בשל החכמה שרחשתי
אלא משום נעוריי
שמעולם לא נראו
רחוקים כל כך כמו בשעת
בין
ערביים מתחלפת זו,
עכשיו.

אפילוג:

אבל יש מילים רבות
שעוד לא רשמתי
ודי בכך להרפות
לסתותי.