שעתו המאוחרת של הלילה הלמה אותנו, כך סברת.
אני מעולם לא אהבתי אזורים חשוכים, שעות אפלות,
כאלה שאפשר להתכסות בהן. תחתיהן.
כאלה שיכולות להסתיר.
לא אהבתי להסתיר.
אתה כן.
חשבתי שהבוקר יבוא כל כך מהר, שלא תספיק אפילו להסתובב ולהירדם
.
הספקת. והבוקר התעכב לו בקצהו השני של העולם, השתעשע לו וודאי
עם פניגווינים שובבים בערבות קרח. לא מודע לציפייה שלי אליו.
בוקר אנוכי.
לא  אומר כי סבלתי באותן שעות אפופות ירח ושזורות בנשימות
כבדות. חלילה לי לומר שסבלתי, וגם אם אעיז לעשות כן, הרי שגופי
ימהר להסגיר אותי ואת שקריי בהתפתלויותיו המתמוגגות.
אולם כל זאת אינו אלא פסיק קטן,שבב,טיפת זיעה מקרית.
מה שבא אחר כך (עם הבוקר) זה בעצם מה שחשוב.
אינני יכולה להחניק אנחת צער מבין שפתי הלחות עדיין מנשיקותייך
מוקירות התודה והקול הקטן הזה שגרוני פולט,  גורם לידך
המנומנמת לתור אחר שלי ולבסוף ללטף לי את תנוך האוזן כאומר "
לכי לישון, זוטות העצב שלך ימתינו למחר".
ימתינו וודאי, ותוך כדי כך יתססו ויתפחו כמו בצק שמרים המחכה
ליד שתלוש ולמערוך שידקיק.
והבוקר,בהנחה שיבוא כבר, לא יביא אתו שיטות אפיה -
אולי רק את שאריות הפיצה מאתמול שתאכל אותן קרות מבלי לעפעף,
יחד עם קפה שחור - מנהג צבאי שטרם נזנח על ידך. וסיגרית
ווינסטון אדומה שתעשן שאיפות קצובות ושריחה ידבוק בווילונות
המטבח ובפרוות החתול זמן רב לאחר שתלך, תותיר לי מזכרת מגונה.
תודה.
וכשתלך, יש לי בקשה קטנטונת (והן אינני מבקשת ממך מאום כמעט)
:
קח ונטול עמך את הריקנות האינסופית שאתה מותיר בי עם כל נשיכה
שאתה נושך את כתפי ואם כל מלמול של שקר מתוק/מריר באזני. קח
עמך את כל החלומות שיש לי שלא עלייך (רובם) וקבור אותם בחצר
האחורית או אולי בפרדס נטוש בדרך חזרה. בטל את הקללה הרובצת
עלי ותן לי את הזכות שבלהתגעגע - לא לגופך, לכתפייך המנומשות,
אלא אלייך. אלייך ממש.
עשה שכל פנטזיות הילדות שלי ייעלמו וימצאו נשים אחרות, שמאווי
הכמוסים ביותר לא יתגלגלו מפי באמצע לילה שלא עובר ושהשם היחיד
שאפסל על המפה מפירורי ביסקוויטים ...יהיה שלך.
הענק לי סבלנות אל השטויות הילדותיות שלך וגם אל הפוביות
הזקנות שאתה מחלק לי בלי בושה,
למד אותי  לחדול מהרהורי בהקיץ על נמשים אחרים בכתפיים אחרות
ותן לי לאהוב אותך למרות הכל
ובעיקר בגלל שאני לא.