"לא יודע, דוקטור, אף פעם לא חשבתי שתהיה לי בעיה עם השרות
בצבא." כשראשי בכפות ידי, ישבתי על כורסת העור הנוחה שבמרכז
החדר. "וזאת לא הייתה העבודה. את העבודה למדנו ועשינו, זה הכל.
לפעמים אפילו אהבו שיש עבודה. זה לא בגלל העבודה שהתחלתי או
שלא, זה הזמנים המתים שהכבידו עלי." הפלטתי אנחה ארוכה לחלל
החדר, שהיה שקט לגמרי כאשר לא דברתי, סוף סוף אוכל לחשוף את
בעיותיי ללא כל חשש מלעג ומקלס. ד"ר ליפשיץ הסתכל עלי מבעד
למשקפיו, ממשיך לרשום. "תמשיך", הוא אמר בקול חד גוני. "כן, זה
ההפסקות - שעות ארוכות של חוסר מעש. בזמן הזה כל המיץ מתערבל
לך במוח, כל מה שעשית. כל הבזבוז שהולך שם, זה בלתי נתפס
כמעט." שחזרתי לעצמי את התמונות מאחורי עיני בניסיון לגבש אותן
למילים ולמשפטים מובנים.
"תספר לי אולי קצת על החבר'ה שהיו איתך", הפר ד"ר ליפשיץ את
הדממה וקטע את חוט מחשבותיי. "בסדר", אמרתי, נבוך מההפרעה
למחשבותיי, "חבר'ה טובים, אבל על כולם זה השפיע. כשאתה רואה את
כל הבזבוז הזה של אנרגיה ושל זמן, אתה לא יכול להישאר אדיש.
חבר'ה טובים, שנתנו את החיים שלהם לצבא תמורת כלום. חוץ
מההתמכרות הזאת." אנחה נוספת יצאה מקרבי, הפעם של כעס ולא של
הקלה. "תירגע", אמר הד"ר, "קח את הזמן שלך". "זה נמצא בכל
מקום", המשכתי, "אין דרך להתחמק, כולם עושים את זה. היה לי
ניסיון קודם... חשבתי שאני מספיק חזק... לא ידעתי... לא
ידעתי...", המילים האחרונות יצאו ממש כיבבה חלושה מפי, רק
המחשבה הייתה קשה מנשוא.
"תירגע, ירון, זה לא סוף הדרך. יש טיפול לזה. אני רושם אותך
לקבוצת תמיכה לאנשים עם אותה בעיה. זה בימי שלישי וחמישי. אני
גם אתן לך מרשם למשהו שירגיע אותך", אמר ד"ר ליפשיץ וקרע את דף
המרשם מחוברת המרשמים שבידו, "זה פעם ביום. וירון, אל תדאג
אנשים רבים יוצאים מהצבא עם התמכרות לשולה מוקשים."