אני לא יודעת בידיוק לשים את האצבע ולהגיד איפה הכל התחיל...
אני חושבת שלההורים שלי היה חלק גדול מזה, או יותר נכון לאבא,
שעזב את אמא כשהייתי בת שמונה חודשים... ממה שהבנתי, הם לא
הסתדרו ... אבל לי יש תחושה מאוד חזקה שהוא תפס אותה בוגדת
בו... אני ראיתי תמונות שלו, הוא נראה בנאדם טוב, אחד כזה
שבחיים לא יעזוב ילדה בת שמונה חודשים.
ולה מתאים לבגוד, כזאת היא אמא שלי בוגדנית.
אפשר היה כבר לראות את זה במבט הערמומי שלה ובחיוך הממזרי, היא
בטח המציאה את זה שאבא עזב, שאני אתפוס ממנה כקורבן.
חבל שהיא לא התאמצה מספיק בצביעות שלה, כי את אופייה האמיתי
כבר הספקתי ללמוד על בשרי אפשר להגיד.
כן, היה קשה לילדה כמוני לגדול רק עם אמא שלה, שכל יום אלוהים
יודע מי הגבר החדש שהיא תביא הבייתה.
יום אחד, אחד הגברים שהיא יצאה איתו קרה לה "זונה" בבית שלנו
ואני הייתי רק בת שבע, שמעתי אותו כי הקירות בבית שלנו היו
דקים מאוד, שמעו תמיד הכל ולפעמים יותר מידי... התחלתי לבכות.
ונכנסתי מתחת לשמיכה המטונפת, לא העזתי להשמיע קול.
לפעמים אני לא מבינה בשביל מה היא הביאה אותי לעולם, מעין צד
סדיסטי שנגלה בה.
היא בכלל לא אהבה אותי, בתמונה המאובקת של אבא כבר הצלחתי
לגלות יותר אהבה ממה שאמא יכלה להראות לי.
היא אשה יפה אבל אין ספק... היופי שלה עוזר לה בחיים.  

זה היה כשהייתי בת 16 שעלינו לארץ, אני עדיין זוכרת את זה כיום
נוראי, בלי הכנה מראש, פשוט נלקח מעלי באכזריות כל מה היכרתי
כל מה שאי פעם הייתי יכולה להגדיר בית.
נאלצתי לעזוב גם אותו, את אלצ'קו השכן שלי... היחידי שהעלה
חיוך על שפתי, עדיין עולה לי אותו החיוך שאני חושבת עליו...
אפילו, אני חושבת, אני יכולה להרגיש את הפרפרים בבטן כשאני
חושבת על הנשיקה הראשונה שלי איתו.

מצחיק... איך הפרפרים עדיין חיים אצלי, כשאני כבר לא מבדילה
בין גברים ישראלים, רוסים, ערבים, אפילו פועלים זרים תאילנדים
מגיעים אלי, יש אפילו חלק צעירים שרוצים שאני אגאל אותם
מבתוליהם... חבל עליהם אם לא היה מדובר בכסף הייתי מזמן מציעה
להם שילכו... שזה לא המקום ואין להם לאן למהר...
בהתחלה נגעלתי מהגברים האלה, פשוט עצמתי עיניים וקיויתי שיעבור
מהר.
היום אני מבינה שעבודה זאת עבודה וצריך להיות מקצועיים אם
רוצים להצליח בעסק הזה.

אני רק רוצה שיסתכלו לי בעיניים ולא יגעלו,
כי אמנם אני זונה אבל לפחות לא זונה כמו אמא שלי.