"מה?" עניתי כששמעתי את הדפיקות על דלת חדרי.
הדלת נפתחה בעדינות, אך נעצרה אחרי כמה סנטימטרים,
התעצבנתי וקמתי מהמיטה כדי לפתוח את הדלת ולראות מה אמא שלי
רוצה ממני עוד פעם, היא תמיד פותחת ככה את הדלת למרות שהיא
ידעה (לפחות הפעם) שאני לבד בחדר ושזה סתם מעצבן אותי.
פתחתי את הדלת במהירות והוא עמד שם,
"הי" הוא אמר ואני נשארתי קפואה במקומי לא מאמינה למראה
עיניי.
מרוב פליאה טרקתי לו את הדלת בפרצוף ולא יכולתי לזוז במשך כמה
דקות שלאחריהן הבנתי מה עשיתי, ונבהלתי כי פחדתי שהוא נעלב
ושוב, פתחתי את הדלת במהירות.
הוא עמד שם, עדיין, יפה כמו תמיד מחייך את החיוך היפייפה שלו
ואני נעמדתי מולו עדיין המומה כשחיוך נמרח לי באיטיות על
הפנים;
זאת היתה הפעם הראשונה שחיוך עלה על פני מאז מה שקרה וזה היה
לי מוזר לחייך, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי.
הוא הביט בי ואני החזרתי לו מבט מופתע. הוא התקדם מעט וחיבק
אותי, אוי החיבוקים שלו, כמה שאני אוהבת אותם! עדינים כאלו,
שנותנים הרגשה שהוא מפחד לפגוע בי אם הוא יחבק חזק יותר.
"היי", אמרתי, "אממ מצטערת על קודם... פשוט אתה הבנאדם האחרון
לו ציפיתי ו... אוף... טוב... הייתי די בשוק כשראיתי אותך, כמו
שכבר הבנת קרוב לוודאי..." אמרתי בקול מתנצל, "זה בסדר נסיכה
שלי, גם אני התגעגעתי אליך". הוא אמר, איך הוא תמיד יודע מה
להגיד, תמיד הוא מבין אותי ואף פעם בחיים שלי אני לא זוכרת
שהוא כעס עלי, למרות שהוא מכיר אותי כל חיי, ושבטוח היתה פעם
שהוא כן כעס עלי, לפחות כשהוא היה קטן ואני רק נולדתי כי תמיד
יש קנאה כזאת, אבל תמיד היתה לו סבלנות אלי, הוא תמיד אמר שאין
לו לב לכעוס על הנסיכה שלו, ככה הוא קרא לי מאז שהייתי קטנה.
הסתכלתי על העיניים המדהימות שלו שאני לא קיבלתי ושתמיד
הוקסמתי מהן וקינאתי בו והוא אמר: "מה שלומך?"
"אהה אני בסדר", שיקרתי, "מה זה משנה מה איתי?! מה איתך? למה
חזרת כל כך מוקדם? איך היה?" הייתי סקרנית לדעת מה איתו ולא
רציתי שוב לחזור אל מה שקרה ולספר את זה שוב. סבלתי מספיק בכל
פעם שחזרתי לזה וסיפרתי את זה שוב ושוב. בפעם הראשונה זה עזר
אבל אחרי מיליון פעם זה סתם מעצבן, שלא נדבר על מעציב, לחזור
לזה שוב. חוץ מזה ידעתי שהוא ילחץ וידאג לי אם אני אספר לו
ושנאתי את ההרגשה שאני אגרום לו להרגיש רע על זה שעזב.
כבר חודש שלא דיברתי איתו כמעט כבגלל המבחנים והתגעגעתי אליו
מאוד, ולא רציתי ממש לא רציתי לבכות לידו אחרי כל כך הרבה זמן,
למרות שהוא כבר ראה אותי בוכה מלא פעמים. התיישבתי על המיטה
שלי והוא התיישב לידי, 'בדיוק כמו בימים ההם' חשבתי והתחלתי
להרגיש עוד פעם את העצבות חוזרת אך לא לאורך זמן.
זה אף פעם לא היה לאורך זמן כשהוא היה לידי.
"אממ טוב אז המכללה שם די טובה, הרמה יותר גבוהה מפה, הרבה
יותר, ובגלל שאני חדש עוזרים לי שם ובגלל שגם ככה אני חכם מדי
למכללות פה אני מסתדר שם איכשהו. והאנשים שם מה זה סבבה, כולם
נחמדים ועוזרים הכרתי כמה חבר'ה שאני חייב להכיר לך! את מה זה
תאהבי אותם!" הוא אמר עם חיוך על פניו. החיוך שלי התרחב, נשמתי
את הריח הנעים של האפטר שייב שלו, איך התגעגעתי לריח הזה, הוא
היה כל כך חסר לי בזמן האחרון, עד כדי כך שהייתי לפעמים הולכת
לחדר שלו ומתיישבת שם... חושבת עליו, מתגעגעת. ראיתי את האור
בעיניים שלו בזמן שדיבר והחלטתי לא לספר לו על מה שקרה בזמן
שהוא לא היה פה. ידעתי שבשלב כלשהו אני אהיה חייבת לספר לו אבל
בחרתי לדחות את זה כמה שיותר. חשבתי אולי לכתוב לו את זה ואז
לשים לו במזוודה כך שהוא יקרא את זה רק כשהוא יחזור למכללה ואז
כבר הוא לא יוכל להתחרט ולחזור אבל פחדתי שאז, בפעם הראשונה,
אני כן אראה אותו כועס עלי, או לפחות אשמע (טלפון)...
"וואי מאגניב אני מתה להכיר אותם... למה אתה פה? למה חזרת כל
כך מוקדם?" שאלתי אותו, הוא היה אמור להגיע רק עוד חודש בערך
כי היו לו עוד השלמות.
"אההה אם את רוצה אני אלך, אין לי בעיות!" הוא אמר בקול
ה"רציני" שלו
"מה?! לא!!! אל תעיז לחשוב על זה!!!" נבהלתי מעט,
"לא. תראי אם את רוצה שאני אלך רק תגידי ואני הולך" ברגע הזה
כבר יכולתי לראות את החיוך על הפנים שלו, ברגע שהוא ראה אותי
נכנסת לפניקה הוא התחיל לצחוק, הפרצוף המודאג שהיה על פני
התחלף במהירות לפרצוף כועס והוא ממש התפקע מצחוק. ככה זה היה
תמיד עם גפן, הוא תמיד אהב לשגע אותי אבל ככה זה עם אחים תמיד
לא?! אני עוד זכיתי באח טוב יחסית. תמיד היינו קרובים אבל רק
אחרי שראיתי אחים האחרים (של חברות שלי) הבנתי שזה לא ככה אצל
כולם
והערכתי אותו עוד יותר. כשהוא היה קטן יותר הוא אהב לשגע אותי
אבל אחרי שהוא גדל התקרבנו והוא תמיד דאג לי 'מה לעשות, את
אחותי הקטנה לא?' הוא תמיד היה אומר כשהייתי מתלוננת שהוא דואג
יותר מדי. עכשיו הוא כבר היה במכללה, הוא נסע ללמוד באיזשהי
מכללה יוקרתית בלוס אנג'לס בארצות הברית והשאיר אותי בארץ, בלב
כואב.
הפרידה, לפני חודשיים בערך, היתה קשה מאוד לשנינו. זאת היתה
התקופה שהכי התקרבנו כי הוא כבר התבגר קצת והפסיק פחות או יותר
לעשות את השטויות שהוא היה עושה וכך גם אני... רק שלי, כמו
לרוב הבנות, זה קרה בגיל הרבה יותר צעיר. ובגלל זה היינו
יכולים לדבר על כל מיני דברים והתחלתי לספר לו על החיים שלי
ולבקש עצות וכך גם הוא, ואז היינו צריכים להפרד. אבל לא היתה
לנו ברירה. גפן לא היה כל כך בטוח אם לנסוע ללמוד כל כך רחוק,
הוא דאג לנו.
ועכשיו. עכשיו הוא חוזר להקניט אותי כמו תמיד. כשראיתי שהוא
ממשיך לצחוק ייללתי בכעס והצחוק שלו התחזק אך הוא אמר "לא. די
אל תבכי. אני צוחק איתך..." וצחוקו רק התחזק עוד יותר,
"התגעגעתי אלייך נסיכה. כל כך התגעגעתי אלייך!" הוא אמר "ואיך
שהתגעגעתי לעצבן אותך. זה כזה כיף לעצבן אותך!!!" ייללתי חזק
יותר והתחלתי להכות אותו על החזה בזמן שהוא מחבק אותי בחזקה
כדי להקשות עלי (עדיין צוחק).
כעבור כמה שניות גפן אמר "וואי אני מת לשתות אני הולך לקחת לי
קולה, רוצה משהו?" הוא שאל "אממממ כן תביא לי כריך עם סלט
ביצים, עגבניות, מלפפון חמוץ, חסה ודיאט קולה" אמרתי עם חיוך
גדול על הפנים הוא נעמד מולי והסתכל עלי במבט עם עיניים גדולות
"עוד משהו?" אני ישבתי על המיטה עם חיוך ענק ומתגרה על הפנים
"אההה כן! אל תשכח גם לשים מלח בכריך! אתה תמיד שוכח את המלח!"
הוא נשאר עומד מעלי ועדיין הסתכל עלי במבט חודר כזה, משחק
המבטים, נזכרתי, זה היה משחק שהיינו משחקים כשהיינו קטנים מי
שהיה מזיז את העיניים ראשון או בכלל זז, נפסל. לא היה לי כח
לשחק בזה כי ידעתי שאם הוא יסתכל לי בעיניים יותר מדי הוא יראה
כמה בכיתי בזמן האחרון, הוא תמיד יכל לזהות את זה "טוווב
נוו... תביא לי מים." אמרתי. הוא הלך והשאיר אותי לבד בחדרי,
שוב, אך הפעם רק לכמה דקות.
אחרי דקה בערך הוא חזר ואחרי שלגמתי מהמים אמרתי "אבל לא ענית
לי על השאלה. למה חזרת כל כך מוקדם?" הייתי סקרנית.
"חזרתי כל כך מוקדם כי נורא התגעגעתי אלייך ובכלל לכולם וגם
דאגתי לכם נורא. אז בקשתי מהמורה שיביא לי דפים עם החומר של
ההשלמות ואמרתי לו שאני אלמד את החומר לבד, לפי מה שאמרו לי זה
לא צריך להיות חומר כל כך קשה. גם המורה אישר לי את זה אז
בכלל..." הוא ענה לי.
"מה?! לא היית צריך לעשות את זה! הלימודים שלך יותר חשובים!
ואם יהיה עכשיו משהו שלא תבין מהדפים מה תעשה? גפן אנחנו
סיכמנו שאתה תלך ללמוד שם ושאתה תשקיע כדי שיצא ממך משהו!!!
אתה הבטחת שלשם שינוי פעם אחת בחיים שלך תפסיק לחשוב ולדאוג
לכל העולם ותתחיל להתרכז בעצמך ובחיים שלך!!!" התעצבנתי וצעקתי
עליו, למרות שבתוכי שמחתי מאוד שהוא חזר יותר מוקדם, הוא הדבר
היחיד שיכל להציל אותי בזמנים האלו והייתי זקוקה לו יותר
מתמיד. קיוויתי רק שאני אצליח להסתיר ממנו את מה שקרה.
"מה את כל כך לחוצה?! אמרתי לך שאני אסתדר נכון? ממתי את לא
סומכת עלי? רואה זה בגלל שהלכתי. עכשיו את כבר לא בטוחה במה
שאני אומר לך." הוא נראה נעלב מעט אז אמרתי
"טוב, סליחה. אלו החיים שלך ואתה יודע מה אתה רוצה ולי אסור
להתערב." עניתי בכניעה והוא נראה מרוצה... בנים.
"טוב אני צריך ללכת לפרוק את התיקים ואני מת למקלחת אז אני
אתארגן ו...אמממ... אני מזה רוצה לצאת! התגעגעתי לארץ... בא
לך?" הוא שאל
"לא. היום לא ממש בא לי." לא בא לי כבר שבועיים לצאת, מאז
שגיליתי, חשבתי אבל לא אמרתי לו את זה. הוא הלך והשאיר אותי
לבד, שוב, בחדרי.

כשישבתי בחדר לבד הכאב חזר. הרגשתי שוב את הכאב החד בבטני...
כאב שהלך והתחזק עם הזמן... דמעות עלו בעיניי אך ידעתי שאסור
לי לצרוח כי אז גפן ישמע... אז עצרתי בעצמי. סבלתי את הכאב לאט
לאט והשתדלתי לנשום בקצב מהיר יותר כמו שהרופא אמר, שמעתי את
קולו מהדהד בראשי "יש לה סרטן" הוא אמר לאמי ואבי אחרי שביקש
ממני לצאת מהחדר, צוטטתי להם, לא אהבתי את זה שמדברים עלי
מאחורי הגב, בכל אופן הורי גילו אחר כך שצוטטתי...
ההרגשה נוראית הזאת חזרה אלי והדמעות שבעיניי פרצו בסערה.
וכשנחלים קטנים של דמעות פזורים על פני הסמוקות גפן נכנס
לחדרי...

בהתחלה לא שמתי לב שהוא הגיע כי הכאב החד גרם לי להתפתל ורגלי
היו מקורבות אל חזי וראשי מונח עליהן כשאני שכובה על המיטה,
תמיד חשבתי שאם אני אלחץ על המקום הכואב הכאב יעבור... ולפעמים
זה היה עובד אבל כבר לא... כבר כמה ימים שזה לא עובד.
כשגפן ראה אותי מקופלת הוא מיהר אלי ושאל "מה קרה???" הוא נלחץ
מאוד כשראה אותי ככה, ואני אחרי שלקחתי נשימה ארוכה עניתי
"כלום. כואב לי. אני במחזור." לא רציתי לספר לו. במיוחד לא
כשאני במצב כזה. יכולתי לראות את הסבל בפניו "אוי מסכנה קטנה
שלי", הוא אמר, "אף פעם לא ראיתי אותך במצב כזה!" הדמעות שלי
רק גברו בגלל המשפט הזה. אני לא רציתי שהוא יראה אותי במצב
כזה. זה הדבר האחרון שרציתי. חיבקתי אותו ואחרי דקות ארוכות
הרגשתי את הכאב חולף באיטיות... "את רוצה כדור או משהו?" הוא
שאל "לא. זה כבר עובר לי." עניתי והחלטתי בליבי שאני לא אספר
לגפן. ידעתי שאם אני אספר לו הוא לא יחזור ללמוד וירצה להשאר
פה איתי ולא רציתי. לא רציתי להרוס את הפעם היחידה שהוא חשב על
עצמו לשם שינוי. בניסיון להעביר נושא אמרתי "נו אז אתה רוצה
לצאת?" שאלתי אותו בגלל מה שאמר לי לפני שהלך "אמממ את אמרת
שלא בא לך... ועכשיו אני גם מבין למה... אולי רק נשכיר סרט
ונזמין לפה כמה אנשים?"
-"יודע מה סבבה. אתה תקח סרט ואני אתקשר?"
-"סבבה"
-"אבל מתי להגיד להם לבוא?"
-"תגידי להם לבוא עוד חצי שעה... עד אז אני כבר אחזור..."
-"טוב ו... אממ  להתקשר ל..?"
-"לחברה הרגילים... עידן, סתיו, מיכל, ליאור, ואופק... עוד
מישהו?"
-"לא. זה בסדר אה אל תשכח לקנות גם פופקורן בדרך..."
-"בסדר. אני נועל נעליים ויוצא..."
התקשרתי לכולם ואמרתי להם לבוא. כולם שמחו לשמוע את קולי ושאלו
לשלומי ואני ביקשתי מהם לא להגיד לגפן כלום כי הוא עוד לא
יודע. ליאור ואופק שאלו למה לא סיפרתי לו ואני התחמקתי...

אחרי עשרים דקות גפן חזר עם הסרט "במקום הזה", לא ראיתי את זה
אבל שמעתי שזה סרט נחמד ופופקורן עם מלח כמו שאני אוהבת. הוא
עזר לי לסדר קצת את הסלון והכנו את הפופקורן ושתיה...

אחרי עוד עשרים דקות כולם כבר הגיעו והתחלנו לראות את הסרט.
כשהגיע הקטע שהתגלה שהגבורה של הסרט חולה בסרטן הייתי בשוק.
התקשיתי לנשום וכשהיא מתה, בסוף הסרט, בכיתי בצורה שמאוד
הבהילה את גפן... אף פעם לא הייתי רגישה כל כך לסרטים והוא ידע
את זה אז הוא הופתע מהשינוי הזה. אנשים הביאו לי טישו כדי לנגב
את הדמעות ושאלו אם אני בסדר. ושמתי לב שחוץ ממני גם סתיו מיכל
ואופק בכו ושלעידן היו דמעות בעיניים. אחרי שנרגעתי גפן שאל
"מה קרה שכל כך התרגשת? את אף פעם לא מגיבה ככה בסרטים!" הבטתי
בעיניו שניות ספורות ואז הסטתי את מבטי ואמרתי לו "זה בטח בגלל
המחזור... אני כנראה יותר רגישה עכשיו."
"טוב" הוא ענה... כאב לו לראות אותי ככה וראיתי את זה בפנים
שלו.
בהמשך הערב ישבנו כולם ודיברנו אבל אחרי חצי שעה- שעה אני כבר
הייתי מאוד עייפה. נפרדתי מכולם והלכתי לחדר שלי, שנמצא בסמוך
לסלון בו היו כולם. בחדר ישבתי על המיטה, חשבתי קצת, הקשבתי
לקולות של כולם בסלון... דמעות שוב עלו בעיניי רק מלשמוע אותם
משום שמחשבות כמו 'האם זה יהיה ככה גם כשאני לא אהיה פה' עלו
בראשי אז נשכבתי על גבי והסתכלתי על הירח והכוכבים דרך החלון,
הירח האיר את המיטה ואהבתי את זה, יש כמה פעמים בשנה שהירח
מאיר את המיטה שלי דרך החלון ואני תמיד משתדלת לשכב עם הראש
בכיוון אליו הוא מאיר... זה מזכיר לי את השיר "זה רק אור הירח"
של אביב גפן כשנזכרתי באביב שמתי לב שהדמעות כבר הפסיקו לרדת
ונרגעתי קצת... אחרי שעה בערך כולם כבר הלכו... שמעתי רק את
גפן, אופק, עידן וסתיו עדיין מדברים בסלון וכשאני מקשיבה
לצחוקו של גפן (עידן בטח סיפר עוד אחת מהבדיחות המוצלחות שלו)
נרדמתי.

התעוררתי בלילה עם כאבים עזים. שוב הם חזרו ואני חזרתי להתפתל
ולנסות ללחוץ על הנקודה הכואבת. הפעם הכאבים היו בחזה וזה
הכביד עלי יותר מתמיד. מחר יש לי תור לרופא, נזכרתי, הוא אמר
שהוא צריך לעשות לי עוד כמה בדיקות כדי שיוכלו לשאר בערך עוד
כמה זמן נשאר לי ובאיזה שלב המחלה. הוא כבר אמר לי שהוא חושב
שהמחלה כבר בשלב מתקדם אבל הוא לא היה בטוח. אמא אמורה לבוא
איתי... אבא לא יוכל לבוא מחר כי הוא נוסע. אני מקווה שהיא לא
תרצה שאני אספר לגפן, כלומר, אני יודעת שהיא תרצה אבל אני
מקווה שהיא לא תכריח אותי... אני לא רוצה שהוא ידע. ממש לא.
בסוף החלטתי שאני אשים לו מכתב במזוודה מתי שהוא יחזור ללוס
אנג'לס. ידעתי שברגע שהוא יגלה את זה הוא ירצה לחזור חזרה לארץ
אבל קיוויתי שמשהו או מישהו יחזיק אותו שם. אחרי כמה זמן
הכאבים עברו ואני המשכתי לשכב על המיטה, נרדמתי שוב.

התעוררתי באחת בצהריים ואחרי רבע שעה כבר קמתי מהמיטה. הייתי
מסוחררת קצת והיתה לי בחילה אז הלכתי למטבח, ידעתי שזה יעבור
אם אני אוכל. אמא היתה במטבח. "בוקר טוב!" אמרתי עם חיוך על
פני, אמא שלי אוהבת שפותחים את הבוקר עם חיוך ומצברוח טוב.
"איזה בוקר?! צהרים טובים!" - כמו שאמרתי פותחים את הבוקר
במצברוח טוב... היא לא אוהבת שאני קמה מאוחר, אבל היא לא העירה
אותי אז זה כבר שיפור מצידה, חוץ מזה היא ידעה שישנתי מאוחר כי
היו אצלנו אנשים בלילה, ועכשיו כשאנחנו כבר יודעים על המחלה
היא מתפשרת בדברים כאלו. הכנתי לעצמי כריך קטן עם גבינה
ועגבניה.
"איפה גפן?" שאלתי בזמן שאני אוכלת את הכריך
-"הוא הלך עם חברים לים, הוא אמר שתבואי גם, אם תרצי, מתי
שתקומי"
-"אוף! אבל אין לי חשק לים!" אמרתי עם מבט מבואס
-"אז אל תלכי. את יודעת היום יש לך תור לד"ר לוין... אז בכלל
יותר טוב אם לא תלכי" היא אמרה... צודקת...
-"כן אני זוכרת... את צודקת. מתי התור?"
-"בשלוש. תתחילי כבר להתכונן כי לוקח לך שעות ואין לי רכב אז
נצטרך לקחת מונית."
-"טוב, אז אני נכנסת להתקלח"
-"בסדר, רק תשתדלי לצאת מהר כי כשגפן חוזר מהים, את מכירה
אותו, הוא חייב להתקלח ישר."
-"כן אני יודעת, בסדר."
הלכתי לחדרי לקחת בגדים ונכנסתי לאמבטיה. יצאתי מהאמבטיה
בשתיים, לבושה. ובשתיים ועשרים הייתי מוכנה ליציאה והמונית
בדיוק הגיעה. כתבתי לגפן, שלהפתעתי והפתעתה של אמא, עדיין לא
הגיע פתק
'יצאנו, נחזור אחרי בערך בחמש או בשש, יכול להיות שנאחר. אבא
צריך לחזור בשמונה או תשע. ביי'
לא רציתי לכתוב לו לאן יצאנו מהסיבה הפשוטה, אם הוא ידע שהלכנו
לרופא הוא ירצה לדעת למה. ואם הוא ידע לאיזה רופא הלכנו אז הוא
יבין לבד למה וירצה לדעת רק מי החולה.
בנסיעה דיברתי עם אמא על זה שאני לא רוצה לספר לגפן, היא אמרה
לי שזאת טעות אבל הצלחתי לשכנע אותה בסוף שאני אכתוב לו מכתב
מתי שהוא יסע. היא ידעה שאני דואגת שהוא לא יחזור ללמוד אם אני
אספר לו וגם היא דאגה. אבל היא יותר דאגה לי והיא לא רצתה
להחמיר את ההרגשה שהיתה לי בתקופה הזאת...

הלכנו לרופא ואחרי כמה בדיקות הוא ביקש ממני לצאת החוצה ואמר
שהוא רוצה לדבר עם אמא לבד. יצאתי וחיכיתי שיקראו לי או שאמא
תצא. הפעם לא ציטטתי. ידעתי שהוא אומר לה שהמחלה כבר בשלב נורא
מאוחר ושאין טעם להלחם בה ושאני הולכת למות בקרוב... יכולתי
לדעת את זה בגלל הכאבים שחזרו לעיתים קרובות ובגלל שללחוץ על
המקום הכואב כבר  לא היה עוזר, והכאב נשאר שם הרבה יותר זמן
והתחזק מאוד עם הזמן.
כשהתחילו הכאבים לא רציתי לספר לאף אחד עליהם. לא רציתי להדאיג
אף אחד והעדפתי לחכות עד שהם יעברו. אבל אחרי פעם אחת ש הכאב
חזר כשאבא שלי היה איתי והוא שם לב שכואב לי הוא הכריח אותי
לספר לו מה קרה לי וסיפרתי, וברוב טיפשותי גם הוספתי "לא אל
תדאג. זה קורה לי לפעמים אבל זה עובר." ברגע שאבא שמע את זה
הוא לקח אותי לבית חולים שם הביאו לו הערכה של מצבי ויום לאחר
מכן היתה פגישתי הראשונה אצל ד"ר לוין, לפני שלושה שבועות
בדיוק, ורק לפני שבועיים מצאו את הבעיה. רק שזה כבר היה
מאוחר... אף אחד לא אמר לי שזה היה מאוחר אבל ידעתי.

אחרי כמה דקות, שנראו לי כנצח, אמא יצאה החוצה. יכולתי לראות
שהיא בכתה ושאני צדקתי רק מלהסתכל בפניה. כשהיא ראתה אותי
דמעות עלו שוב בעינייה אבל ידעתי שהיא לא תבכה. היא תחזיק את
עצמה עד הלילה, כמה תמיד. רציתי להגיד לה שהיא יכולה לבכות,
שמותר לה, גם לידי. אבל גם אני לא רציתי לבכות, אני החלטתי
להשלים עם זה מבלי לבכות. לפחות לא מתי שלא כואב לי. כי את
הכאבים האלו אני כבר לא יכולה לשאת.
חזרנו הביתה ודיברנו על דברים אחרים.
בבית החלטתי להתחיל לכתוב לגפן את המכתב. ידעתי שזה יהיה לי
קשה אבל ידעתי שגם אין לי ברירה. קיוויתי רק שאני אחזיק מעמד
עד שהוא יטוס. לא רציתי שהוא יראה אותי כשהמחלה תכניע אותי.
דאגתי לו. דאגתי גם לאמא ולאבא אבל הכי הרבה דאגתי לו; כי
ידעתי שברגע שזה יקרה הוא ידאג לאמא ולאבא, הוא לא יתן לעצמו
לבכות והוא יארגן הכל. כזה הוא. הוא אף פעם לא דאג לעצמו.

התחלתי לכתוב,
גפן,
היי, החלטתי לכתוב לך מכתב בכוונה שתקרא אותו מתי שתהיה כבר
בלוס אנג'לס. אני צריכה לספר לך משהו...
ברגע הזה קרעתי את הדף מהמחברת והעפתי אותו לפח...
כבר זרקתי הרבה דפים בהם היו נסיונות למכתב, לא היה לי מושג מה
לכתוב לו במכתב והפח כבר התמלא.
גפן, היי, אני צריכה לספר לך משהו כבר הרבה זמן ואני ממש לא
יודעת איך להגיד את זה. אני רק רוצה שתדע שאני לא רוצה שתדאג
ושתדע שאני אוהבת אותך מאוד, ושרק בגלל זה עוד לא סיפרתי לך,
רק בגלל שדאגתי לך. ושאני רוצה שתשאר שם. אני לא רוצה שתחזור
ואני לא רוצה שתראה אותי כשאני אסבול כי אני לא רוצה שתסבול
איתי. רציתי לספר לך... ש... אני חולה. גיליתי את זה לפני
שבועיים בערך...
אני חולה בסרטן, גפן. לפני שלושה שבועות בערך אבא לקח אותי
לבית חולים כי כאב לי מאוד ואחרי שבוע אמרו לו ולאמא את זה.
שתדע שאני תמיד אוהב אותך הכי הרבה שבעולם. ושאני רוצה, לא,
שאני דורשת (!) שתמשיך לחיות כמו שחיית לפני. אני רוצה שתמשיך
ללמוד ושתהיה לך קריירה מצליחה, אשה וילדים. כמו שתמיד רצית.
אני תמיד אהיה איתך. אל תשכח את זה.
וגפן,
תדאג לאמא ולאבא.
שלך לנצח!
הנסיכה שלך.
דמעות זלגו על לחיי ואני מיהרתי לנגב אותן. לא רציתי שהן
ירטיבו את
הדף כי ידעתי שזה המכתב שאני אביא לו.

במשך שבועיים גפן היה בבית. הכאבים חזרו לעיתים קרובות אבל
למזלי, אף פעם לא כשגפן היה איתי, אולי זה מזל אולי זה גורל,
אני לא יודעת. אבל השתדלתי לבלות איתו כמה שיותר. רציתי שהימים
האחרונים שלי יהיו איתו ועם ההורים שלי. הייתי גם עם החבר'ה...
בדרך כלל ביליתי ביום עם החבר'ה ובערב עם ההורים, אחרי שהם
חזרו מהעבודה. ההורים כבר השלימו עם זה שאני אחכה שגפן יחזור
וידעו שיש מכתב שקיים ומחכה למזוודה אבל החברים לחצו עלי שאני
אספר לו. הם ידעו איך הוא יגיב אבל הם רצו שהוא ישאר איתי.
כולם ידעו שברגע שגפן ילך אני אכנע למחלה, אפילו אני ידעתי את
זה. אבל כולם גם ידעו שאין ברירה. הרוב רצו לדחות את זה כמה
שיותר ושגפן ישאר. אבל אני לא. אני רציתי כבר ללכת. לא היה לי
כוח להלחם כבר ואף אחד לא יכל לדעת את זה כי לא סיפרתי לאף
אחד, לא חשבתי שמישהו יבין.

ביום שגפן עזב הלב שלי נשבר. הוא היה אמור לסוע לשדה התעופה
לפנות בוקר ובאמצע הלילה שמתי לו את המכתב במזוודה הגדולה, ליד
האפטר שייב עם הריח האהוב עלי, חיבקתי אותו, והלכתי לישון,
לפחות לנסות... לא הצלחתי כמובן... בכיתי, הרבה, עד שנרדמתי.
התעוררתי אבל לא פתחתי את עיניי, לא רציתי לסוע לשדה תעופה, לא
חשבתי שאני אשרוד את זה. אחרי כמה פעמים שגפן ניסה להעיר אותי
הוא ראה שזה לא הולך וויתר. הוא היה כמה רגעים בחדר שלי ואחר
כך נישק אותי בלחי ליטף קצת את ראשי והלך. אחרי דקה ארוכה
כששמעתי את דלת הבית נסגרת ואת הבית דומם, פקחתי את עיניי.
בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן וזה לא עשה לי טוב, אחרי כמה
רגעים הכאבים חזרו, חזקים יותר מתמיד. אחרי חצי שעה לא הבנתי
למה הוריי לא חוזרים. קרה משהו. ידעתי, הרגשתי את זה. קרה
משהו. הכאבים לא עזבו אותי וההרגשה הרעה שהיתה לי היתה פשוט
נוראית. נשכבתי במיטה ורציתי לחזור לישון אבל לא הצלחתי.
החלטתי לכתוב לגפן שוב. התרוממתי מהמיטה באיטיות והתקרבתי
לשולחן הכתיבה שלי כשאני נעזרת בכיסא שלידו, התיישבתי על הכסא
ופתחתי את המחברת בה אני כותבת תמיד. היה כתוב בה משהו, זיהיתי
את הכתב של גפן והתחלתי לקרוא...
נסיכה,
אני יודע שקרה משהו, אני לא יודע מה ואני עוד יותר לא יודע למה
את לא רוצה לספר לי אבל משהו קרה. לא רציתי לחזור למכללה אבל
אני יודע שאת רוצה שאני אחזור אז אני חוזר. אני מאוד מקווה שמה
שקרה לא רציני כמו שהוא נראה אבל שתדעי שאני דואג. אני מקווה
שאחרי שתקראי את זה תחליטי לספר לי מה קרה עד אז... אני אוהב
אותך!
גפן.
דמעותי זלגו על הדף והרטיבו את כולו, היה לי קשה לקרוא אבל
הצלחתי בסוף... כתבתי משהו בסוף הדף. ושוב הכאבים חזרו, הייתי
עייפה והנחתי את הראש על השולחן. עיניי נעצמו. חלמתי על גפן.
הוא נשוי עם אישה וילדים, כמו שהוא תמיד רצה. חיוך עלה על פניי
ועיניי לא נפקחו יותר לעולם.

מצאנו אותך עם הראש על שולחן הכתיבה, בהתחלה חשבתי שאת ישנה
אבל אחרי כמה דקות בהן הבטתי בך הבנתי שטעיתי. פתחתי את
המזוודה בשדה תעופה כי חשבתי ששכחתי משהו ואז ראיתי את המכתב
שלך. למה? למה לא סיפרת לי? אחרי שקראתי את המכתב חזרתי ישר
הביתה אבל כבר ידעתי שזה מאוחר מדיי. שתדעי שאני אשתדל לקיים
כל מה שרצית וביקשת ממני. מתחת למכתב שכתבתי לך היה כתוב "אני
מצטערת" אז שתדעי שאני סולח. ולא כי אני רוצה אלא כי אני חושב
שהייתי עושה בדיוק אותו דבר אז עוד איכשהו אני יכול להבין...
אני אוהב אותך נסיכה שלי. וכרגע אני יושב בחדר שלך לבדי.
כניראה שהפעם זה תורי. תמיד תהיי החשובה לי ביותר, גפן.

מוקדש לכל האנשים אני אוהבת
ולאח הגדול שתמיד רציתי אבל בחיים לא יהיה לי.
שלכם,
עדן.