רע לי לחשוב על כל אותם ימים שבוזבזו.
אני יושבת עכשיו בחדר הקר ומביטה דרך החלון אל הרחוב המושלג,
לו רק יכולתי לחזור אחורה בזמן, לכסות הכל במעטה שלג בתולי
ולהתחיל מהתחלה...

התיכון, ארבע שנים אבודות שבהן במקום לפתח מערכות יחסים פיתחתי
מנגנון הדחקה. שנאתי אותם והם התעלמו ממני, חלקם במכוון וחלקם
לא. לא הייתי חלק משם קבוצה הייתי עוד אחת מאלה שדשדשו בשולים
וניסו להתאים למקצב הכללי, להידחף באיזה חלל ריק, להיטמא,
להיות חלק מהעדר וכל זאת ללא הצלחה.

הצבא, שנה ותשע שבהן חשבתי שסוף סוף תהיה לי הזדמנות להמציא את
עצמי מחדש, להיות הבחורה הכייפית והנחמדה הזו שתמיד רציתי
להיות, אבל מהר מאוד נכנעתי לעצמי ונחשפתי כמי שאני, ממורמרת,
כועסת, שונאת, והפכתי לעוד אחת מאלו שרק חיכו שתשתחרר משם וכמה
שיותר מהר.

מחוץ לחלון השלג מתחיל להיערם ונראה שהוא והחורף לא מתכוונים
לעזוב, בעצם אולי כן מה אני מבינה, אני בקושי מבינה את עצמי.
את העבר אני מעדיפה לשכוח ואין לי שום שאיפות לעתיד שארצה
לזכור, כרגע אני חיה בהווה אפרורי ורק מחכה שגם היום הנוכחי
יהפוך גם הוא לחלק מהעבר, ואז גם אותו אוכל לנעול במעמקי ראשי,
להחביא את המפתח ולשכוח היכן.

בדיעבד אני מבינה שבזבזתי את עשרים השנים האחרונות במרמור
תמידי ודיכאון כרוני.
יש לי בעיה קשה של חוסר אמונה. אמונה בעצמי, אמונה באנשים,
אמונה בגורל, אמונה בה' ובעיקר אמונה שיום אחד אני אהיה מסוגלת
להאמין.

עכשיו בחדר הקפוא הזה הקור חודר לי לעצמות ובעיקר לעמוד השדרה,
הוא דוקר אותי כמו מחטים סיניות עדינות.
הדמעות לא עוזרות לי להתחמם, אז אולי כדי שאני אפסיק לבכות?