אני מתבונן
זה מה שאני עושה
אני הולך למועדונים המוניים
מקומות שיתכן שאני לא שייך אליהם
תופס כיסא בפינה חשוכה
ומתבונן
לפעמים אנשים שמים לב אליי
מצביעים עליי
מטיחים הערות סרקסטיות לעברי
כשאני שומע את ההערות האלה
אני לא מגיב
אני רק מבחין בזה
ומתייק את זה למוחי כמו שאר הדברים

אני יודע שאנשים פוחדים ממני
הם חייבים לפחוד ממני
הם לא פוחדים ממני כי אני עושה דברים רעים
או אפילו דברים טובים
הם פוחדים ממני כי אני לא עושה כלום
כלום חוץ מלהתבונן בהם
אני מכיר את האנשים האלה
אני מכיר את החברים שלהם
איך הם מתנהגים
ממה הם פוחדים
מה הם שונאים
עם מי הם שוכבים
זה מה שמפחיד אותם
זה מרתיע אותם שמישהו איפשהו
יודע את פניהם האמיתיים
את חולשתיהם
את חיסרונותיהם
אולי אפילו יותר טוב מהם
ואז הם מבינים את עצמם

הם פוחדים שאני אשפוט אותם
שעל ידי זה שאני צופה בהם
אני אדרג אותם
הם פשוט לא מבינים אותי
אני לא מעביר ביקורת
אני בסך הכול צופה
אני עד
אני לא שופט
זה לא מקומי לתמוך במישהו או להרשיע מישהו
אבל אני עדיין פוגש את השופטים האלה
הם ניגשים אליי
ושואלים אותי דברים
אולי הם פשוט סקרנים
ואולי הם מנסים להתחבר לחוכמתי
בשביל רווחם האנוכי
אני לא מדבר בכנות אליהם
חוכמתי היא רק בשבילי
ואני אף פעם לא אפרד ממנה
אני פשוט מדבר בחידות
ומסתכל כאשר הם מנסים לפרש אותם

אני מתבונן
אני מתבונן באלים, בשופטים ובכל בני האנוש
בפינה חשוכה
של בר המוני
אף פעם לא מתערב
אף פעם לא משנה
תמיד לומד
ולעד צופה
זה מה שאני אעשה עד יומי האחרון
ואולי אפילו אחריו...

נכתב בהשראת הספר 'הצל של אנדר' מאת אורסון סקוט קארד