מר אולי, שאף פעם לא יהיה בטוח.
איש אחד שלא אראה לעולם.
מילים, מילים, מילים כתובות וקצת קול מידי פעם.
סוג של חיית לילה שמתעוררת כשהשמש שוקעת ונעלמת בזריחה.
גונב לי בסתר שעות שינה ופעימות לב.
מעטפה כתומה מהבהבת וכמה שורות כחולות.
זה אף פעם לא עד הסוף, זה כמעט, זה בערך, זה אולי...
להכיר אותך כל כך טוב בלי לראות אותך אף פעם, מזכיר לי קצת איך
שאני רוקדת לפעמים בבית בלי מוזיקה, או נתקלת בתמונה אדירה של
שקיעה בשחור לבן.
לפעמים אני חושבת, שאם אני אנתק את פנטזיה שיש לי בראש לכמה
שעות, היא תנתק את השדה המגנטי שנוצר בינינו ולא נותן לך
להישאר קרוב מידי, או ללכת כמה שיותר רחוק.
אני מכושפת אחרייך בלילות של ירח מלא, ציפורן של חתול, או סתם
אובדת בערפל של תחילת שרב כבד, ברגעים של כוסות קפה עמוסות
בבדלי סיגריות, של עבודות קשות וכתיבה בלתי פוסקת.
בשעות הקצרות שאנחנו כותבים ביחד אני מרגישה כמו מישהי שנכנסה
לבית חדש ויפה שהיא עבדה בשביל להגיע אליו. אבל יש תמיד תיק
ארוז ליד הדלת שלא כדאי לפרוק.
אולי יהיה צריך לעזוב... להמשיך למשהו אחר.
כשלא רואים אף פעם מישהו שקשורים אליו כל הדברים הקטנים הופכים
להיות "כמו".
אני מדמיינת שגלידת פרוזן יוגורט בטעם חלבה אלו הנשיקות הקטנות
שלך, אמבטיה עם מלא קצף של סבון אננס אקזוטי שווה ערך לכפיות
אתך, מדיטציה אלו השתיקות שלנו, הדיסק החדש של ברי הוא הסקס
שלנו דקה לפני שנירדם, וכשאני מורידה את המשקפיים ורואה את הכל
בפרספקטיבה מוזרה בלי כמעט ראות רק צלילים... זה כמו המריבות
שלנו.
אתה בא והולך ומשאיר אותי לפעמים סמוקה, נבוכה, מבוישת, מלאת
תשוקה ואנרגיות.
הכנות שלך מזיזה אצלי רהיטים בבית והמיוחד שבך משתק לי את קצות
העצבים בבטן.
הידיעה הברורה שלעולם תישאר רק מילים, מילים, מילים וקצת קול
פותחת אותי.
לפרקים מאכזבת או מעציבה אותי עד דמעות, אבל שלמות ההחלטה
מרגיעה אותי ומורידה אותי לקרקע בטוחה שמאפשרת לי לקחת אותך
כמו שאתה.
נפש, קצת קול, המון טקסט וערמה של חלומות משותפים.
ידעתי שיש נפשות תאומות... פגשתי כמה בחיי, גם אם הן המשיכו את
המסע בלעדי.
אם החיים היו קצת מזן אחר, אז עדיין היית יותר צעיר ממני
וזקוף, פחות ריאלי ובטח פעם תחת חופה וקידושין, שמלה אחת לבנה
והרבה שמחה ואהבה. האישה שלקחת הייתה יכולה להיות אני. אבל
מישהי הייתה שם לפני ותהיה הרבה אחרי... כי החיים זה לא מה
שתכננתי מהרגע הראשון שנולדתי. הם פשוט לא כאלה.