כ"כ הרבה דברים קורים, ואני לא מרגישה בכלל שאני נחה. וזה אמור
להיות ה- חופש שלי, הזמן שתכננתי כבר מאמצע השנה שבו אני אנוח
מהכל. אנוח... ולא אעשה כלום. אבל כמובן שזה לא קורה. אני
בתפקיד חדש של להציל את העולם, כל הדברים שההורים שלי צריכים
לעשות ולא מספיקים (בגלל שהם חזרו מטיול בחו"ל המסכנים), אני
צריכה לעשות.
ואני בתפקיד יותר חשוב של עצמי... להציל את עצמי מטביעה, טביעה
בים של כאב, עצב, דמעות ובדידות. נראה שהבאתי את עצמי כ"כ קרוב
לתחתית הבור שעכשיו נורא קשה לקום. אני מרגישה חלשה וחסרת
יכולת לזוז. אני עייפה מכל השטויות שרצות לי בראש, עייפה
מהדברים שאני עושה לעצמי, עייפה מהדברים שאני גורמת לעצמי
להרגיש ולעשות ולהרגיש ע"י מה שאני גורמת לעצמי לעשות, אני
עייפה מעצמי. וזה לא נגמר לעולם.
נראה שהכאב לא מפסיק לחזור לא משנה כמה אני מנסה לגרש אותו. כי
אני גם קוראת לו שלא יעזוב אותי, שלא ינטוש אותי לבד...
זו החרדת נטישה הזו שהורסת לי את החיים. מכל נער, בן, גבר שאי
פעם נקשרתי אליו בדרך זו או אחרת אני פוחדת פחד מוות להיפרד,
פוחדת שיעזוב אותי, פוחדת לעזוב אותו, פוחדת להישאר לבד.
ואז... עד שמצאתי יום מוזר אחד את האדם היחיד שבאמת יכול לעזור
לי, ובאמת אוהב אותי, אני פוחדת לתת לו להתקרב, לא נותנת לו
לגעת ליותר מדי זמן, לא נותנת לו לפגוע בי, או להציל אותי. ועד
שמצאתי סוף סוף מה שתמיד כ"כ חלמתי שיהיה לי, אני פוחדת להיפרד
מהנשיקה הראשונה שלי, ויודעת שהוא רק מחפש עוד קצת סקס אבל אני
פוחדת שזה רק חלום ושהכל יתנפץ לי בפרצוף כמו בועה של מסטיק.
אני מחזיקה בשניהם כ"כ חזק, לא נותנת לאף אחד מהם ללכת. אבל
כשאני מבינה מה אני עושה, ומבינה כמה זה לא טוב לאף אחד מהם,
מאתנו, אני נלחצת... וכשאני נלחצת... אני מתנתקת, מכולם, מכל
העולם, מכל מי שאני הכי אוהבת.
אז אני שונאת להיות אני. אסור לי? אני יודעת שכל אחד הוא
ביקורתי כלפי עצמו גם אם הוא לא יודה בזה. אבל לא כל אחד ברגעי
ביקורת קשים כלפי עצמו יפצע את עצמו או יכאיב לעצמו בצורה זו
או אחרת. ולא כל אחד יטיל על עצמו משפטי שנאה קשים מנשוא ברגעי
ביקורת שכאלה. ולא כל אחד ינצור את אותם הרגעים המשפטים
והניסיונות להכאבה עצמית כדי להמשיך לכאוב. אבל אני כן. לכן
אני חושבת, לכן אני מרשה לעצמי לשנוא את עצמי ולהימאס על עצמי.
אני חושבת שזו זכותי המלאה במקרה הזה. כן. זוהי זכותי המלאה
להרגיש רגשות שנאה כלפי עצמי. וזכותי המלאה להרוס לעצמי כל דבר
טוב שאני בונה או מקבלת או שיש לי אפשרות לקבל. זה לא עניינו
של אף אחד מה אני עושה לחיים שלי. לא משנה כמה אני אבקש ואפילו
אתחנן לקבלת עזרה, או לאוזן קשבת. אין זו זכותו של איש להגיד
לי מה לעשות בחיי, עם חיי, לא משנה כמה אני אשפיל את עצמי על
מנת שיעשה זאת.
סתירה.