מיכאל שלי, אתה יודע שפעם יכולתי להביט בשמיים ולהימלא באושר?
אתה היית צוחק ואומר לי: ילדה יפה שלי, זה קסם שיש רק לך.
אני זוכרת שפעם כשהתהלכנו בפאטיו הבטתי בשמיים ואמרתי לך שאני
מוצאת שיש בהם גם צער...
ואתה חייכת לכל מילותיי, גם לקשות ביותר שהוצאתי מפי.
ואיך היית אוהב שהייתי בוהה בעיניך ומספרת לך מה הן סיפרו לי,
תמיד היית שואל: ומה עוד ראית שם? ואני הייתי ממשיכה וממשיכה,
רוקמת עולמות שלמים מתוך עיניך.
היו זמנים יפים- הרוח אהבה ללטף את שיערי, מבטיי היו מלאי אור,
עיניי השחורות נצצו כזרקור ברחוב חשוך.
מיכאל שלי, כמה געגועים טמנת בי עת הלכת. זה לא שאני בודדה
עכשיו, אני... אני ריקה. זה כאילו אלוהים רוקן את כל מה שהיה
בי.
בהתחלה הייתי סבה ברחובות כעיוור המגשש את דרכו, אח"כ הייתי
מרחפת, איש לא הצליח להקיץ אותי. אבל עכשיו, עכשיו דברים השתנו
מיכאל, עכשיו אני משהו שאינני מצליחה להגדיר.

אני כבר לא ילדה כפי שהיית מכנה אותי תמיד, עברו עליי חודשים
כשנים שלמות. פניי חרושות בקווי הבעה של צער, הליכתי נעשתה
כפופה וראשי טמון דרך קבע בקרקע.
לא, לא החלפתי אותך באחר מאז שהלכת. וכל בוקר כשאני קמה אני
מנשקת את הכרית שלך, מכינה לך כוס קפה כזה עם קצף כמו שאהבת,
והולכת לעבודה.
כשאני חוזרת הכוס עדיין מלאה, עומדת על השולחן קרה כמו גופה של
מת.
אני אוחזת בה חזק מחממת אותה בשתי ידיי האוהבות ואחר שופכת לפח
האכזבות.
ביום שישי אביא לך פרחים חדשים, אנקה את האבן ששומרת עליך ואתן
לה נשיקה חמה.
ו... מיכאל, אל תיבהל מפניי, הן כבר לא כמו פעם והעיניים
שלי... העיניים שלי כבר לא נוצצות כמו זרקור ואין בי מבט של
אור, אני כבויה לגמרי, שיערי כבר מתחיל להלבין והרוח כבר מזמן
לא מלטפת אותו.
השמיים כבר לא ממלאים אותי באושר, כבר שכחתי כיצד מביטים בם.
אבל מיכאל, זה לא בגלל שאתה לא כאן, זה בגלל שאני לא שם-
איתך!
כשהלכת ביקשת ממני שאבוא אלייך רק כשמלאך אחד יבוא ויקרא לי,
אני הבטחתי וחייבת לקיים- אז, לא ידעתי כמה קשה הבקשה.

מיכאל שלי,
כשהמלאך יבוא ויקרא לי אני אלבש את השמלה הלבנה הזאת שאהבת
והעיניים שלי ינצצו כמו הזרקור ברחוב, והתלתלים השחורים שלי
שוב ירקדו למגע הרוח ואני אוהב אותך כל כך, כמו שלא אהבתי
מעולם.
ועל האבן שלי יכתבו: חזרתי למיכאל שלי, עכשיו אני שוב ילדה.