הוא שמר עליה,
כאילו הייתה חלק ממנו.
עטף אותה בעטיפה מבועות ניילון,
שלא תתקלקל לו.
כל כך טהורה,
לבנה ,
מהממת,
הוא חשב לו.
פחד לאבד אותה,
פחד,
להיאבד איתה.
ולאט לאט,
היא מפוצצת כל בועת ניילון,
ועם כל בועה,
מתפוגגת לה אשליה.
האשליה שהוא חי בה במשך כל השנים.
האשליה,
שגרמה לו לעטוף אותה מהתחלה.
ולבסוף,
כשכל הבועות התפוצצו להן
והיא הייתה חופשיה
דווקא אז,
הוא כבר לא אהב אותה מספיק
כדי להיאחז בה,
היא פוצצה לו את כל הבועות...