אתמול בכיתי... בכיתי בכי רועש לא מהשקטים האלה שמרימים את
הראש ופתאום רואים דמעות, לא, זה היה בכי אמיתי, בכי שנשמע עד
למסיבה, בכי שלא נהייה שקט יותר אפילו בתוך החיבוק של החבר הכי
טוב שלי...
בהתחלה לא ידעתי למה בכיתי, אולי כמות האלכוהול הענקית שצרכתי
אתמול, אבל זה לא היה בגלל באלכוהול... בכלל לא!
הבכי שלי רק גבר וגבר... אפילו בזרועות האדם שאני הכי אוהבת
בעולם... כלום לא הרגיע אותי.
הגעתי הבייתה וניסיתי לישון כמובן שלא הצלחתי, רק בכיתי
וניסיתי להבין מה לעזאזל קורה לי!!!
אחרי שינה של 4 שעות בערך התעוררתי והבנתי מה הבעיה שלי...
הבנתי שאני כזה סמרטוט שזה פשוט לא יאומן!
כבר כמה חודשים מאכילים אותי חרא, כבר כמה חודשים שכל מה שאני
עושה לא מרצה אף אחד וכולם מאשימים אותי בהכל, כבר כמה חודשים
כולם מבקרים כל צעד שאני עושה וכל נשימה שאני לוקחת וכבר כמה
חודשים שאני סופגת וסופגת הכל ואומרת לעצמי שזה בכלל לא משנה
מה אנשים עושים לי או אומרים לי או חושבים עליי, העיקר מה שאני
חושבת על עצמי.
אני רגילה להיות בשליטה, אני רגילה לזה שאני חזקה ושאני מעמידה
אנשים במקום שלהם, אני רגילה לזה שאני לא לוקחת שיט מאנשים,
שלאף אחד אין זכות להאשים אותי בטעויות שלו, לבקר אותי ולהוציא
עליי את כל העצבים שלי.
כנראה שאני חלשה יותר ממה שחשבתי. אני לא עמדתי בזה אתמול,
כנראה שהאלכוהול באמת שחרר את כל מה שהיה בתוכי ופשוט
בכיתי...
בכיתי אבל הבנתי, הבנתי שיש בן אדם אחד שמעריך אותי ובאמת
מעניק לי את האהבה שאני הכי צריכה בעולם, יש בן אדם אחד שאני
כל כך אוהבת שזה כואב, יש בן אדם אחד שבאמת באמת אכפת לו ממני,
ודוקא לבן אדם הזה עשיתי אתמול את המוות...
עכשיו השעה שלוש אחה"צ ואני מנסה לחשוב על מה להגיד לו... איך
להסביר לו מה שאני מרגישה, אבל אני יודעת כבר מה יקרה...
אני אתחיל שוב לבכות...
אני אוהבת אותך כל- כך ואני כל-כך פוחדת לאבד אותך... אני
צריכה אותך עכשיו יותר מתמיד, עכשיו כשכל השדים שלי בחוץ, אני
צריכה שתעזור לי!!!