עוד פעם נאלצה עירית לבקש טובה משכנה לקחת את יותם מהגן.
כשחזרה הביתה מצאה את השכנה הטובה במטבח ואת יותם יושב על הספה
מרותק לטלוויזיה, בידו שלט גדול.
"את פשוט מלאך", החמיאה בפעם המי יודע כמה לשכנתה. "מה אתה
רואה חמודי?" שאלה עירית את בנה, על המרקע רדף פנתר אחרי
אנטילופה. "מה זה הערוץ הזה?" התקרבה עירית למסך. "אוי, שכחתי
לגמרי- הייתי אמורה להיות פה בשלש לפתוח לטכנאי של הכבלים!"
נזכרה לפתע. "כן, הוא היה פה" הסבירה השכנה, "למזלך הוא איחר
ואני פתחתי לו. תראי את יותם- הוא כבר התחבר" ליטפה השכנה את
ראשו בחיבה. "תודה, תודה!" עירית הניחה את ידה על כתפה של
השכנה, "אני חייבת לך!". "שום דבר", הניפה השכנה את ידה בביטול
בעודה מנגבת אותן במגבת המטבח, אחרי ששטפה את הכלים. "תאמיני
לי, מצווה!" הוסיפה. "את אישה טובה רק החיים הלכו לך קשה"
צקצקה בלשונה ונדה בראשה. "תודה מלכה, באמת תזכי למצוות!"
ניסתה עירית לדבר בשפתה של השכנה, שבינתיים היטיבה את המטפחת
על ראשה והלכה לביתה. מזל שיש אותה, הרהרה עירית בעודה מבטיחה
לעצמה בפעם המיליון שזו הפעם האחרונה שהיא מבקשת ממנה טובה.
עירית נאנחה והתיישבה ליד בנה. "נו, מה אנחנו רואים יותמי?"
ניסתה לדובב אותו, אך הוא היה מרותק לגורילות שהתנדנדו על
העצים. עירית ויתרה והלכה לחדרה, היא חלצה את נעלי העקב
המעיקות ופשטה את החליפה החונקת. הייתי רוצה שיהיה לו הכל
בחיים, חשבה לעצמה ונאנחה שוב. רק בן חמש וכל כך פיקח, הציצה
עליו מחדר השינה, בוהה במרקע בלא נוע.
למחרת בצהרי היום ישבה עירית במשרדה, עוברת על החשבוניות
כשהבוס נכנס לחדר. "את יכולה להשאר היום נוספות?" שאל אותה,
"עוד מעט סוף החודש וצריך לעבור על המשכורות". עירית לא ידעה
מה לענות, מצד אחד, היא נזקקה לכל פרוטה נוספת ומצד שני, היא
ידעה שהבייביסיטר לא פנויה בימי שלישי ולבקש את טובתה של מלכה
היה הדבר האחרון שרצתה לעשות. "אני אברר מה אני יכולה
לעשות..." תלתה עיניים גדולות בבוס שלה שהסתובב ויצא מהחדר.
בעודה חוככת בדעתה הוא כבר חזר והניח ערימה ענקית של מסמכים על
שולחנה. בלב כבד הרימה את השפורפרת. "מלכה... כן, זו אני
שוב... כן, אם את יכולה... תודה רבה, את לא יודעת כמה אני מודה
לך. כן, תקחי אותו אליו הביתה, אני אבוא לקחת אותו ממך... כן,
תודה רבה. שוב... תודה, להתראות".
בדרכה חזרה הביתה עצרה בקניון ונכנסה לחנות הצעצועים. "מה
שלומך עירית?" שאלה אותה המוכרת הצעירה. "כרגיל, תודה", ענתה.
"אז מה הולך היום, סיגל?" שאלה את המוכרת שכמובן תמיד היתה
מעודכנת בדמויות הפופולריות התורניות. "אלה הולכים הכי חזק
עכשיו", הובילה אותה המוכרת לאחד המדפים ועירית בחרה בובה קטנה
של איזה יצור שכנראה היה כוכב הילדים באותה תקופה. עירית נאנחה
כשצפתה בכרטיס האשראי שלה עובר עוד הפעם בקופת חנות הצעצועים,
כשחתמה על הספח ניסתה לחשוב מאיפה תוכל לקצץ הפעם.
עקביה של עירית תקתקו בחדר המדרגות בעודה עולה לקומה הרביעית.
היא לקחה נשימה עמוקה ונקשה על דלת ביתה של מלכה. נערה מיוזעת
בצמות פתחה לה את הדלת. יותם ישב על השטיח עם שאר אלפי הילדים
של מלכה שעירית מעולם לא הבדילה ביניהם, משחק אתם באיזה משחק
קופסא, כשראה את עירית קם בקפיצה והפיל שני חיילי משחק בעודו
מזנק לעברה. "אמא, בואי הביתה", משך במכנסיה. אחרי אלפי תודות
והתנצלויות הם חצו את המסדרון אל ביתם.
"למשפחת נחמני אין כבלים" סיפר לאמו בעודו מדליק את הטלוויזיה.
"ואיזה ערוץ אתה הכי אוהב?" עירית שאלה והתיישבה לצדו.
"נצ'יונל ג'ורפיק" הסביר לה בהתרגשות של ילדים. "נשיונל
ג'אוגרפיק?" וידאה עירית בצחוק, "אכלת משהו?" נזכרה פתאום.
"אני לא אוהב פלפל ממולא" רמז הילד והיא קמה למטבח להכין לו
משהו לאכול. אחרי שטרף את החביתה והסלט נזכרה עירית במתנה
ושלפה אותה מהשקית הצבעונית. "אתה שמח?" שאלה בתקווה כשיותם
בחן את הצעצוע. "תודה" ענה לה והלך לחדרו להניח את הצעצוע החדש
ליד עשרות האחרים שעמדו מאובקים על המדף.
בשבת מוקדם בבוקר התעוררה עירית לקולות הטלוויזיה שבקעו
מהסלון, היא התגלגלה על צדה, מעיפה מבט לעבר הצד השני הריק של
המיטה. עייפות אפפה אותה והיא ניסתה להתנחם בעובדה שסוף השבוע
עדיין בעיצומו. לישון... מוחה קרא לה אך יותם פרץ לחדר וזינק
על מיטתה. "בוקר טוב חמודי" בירכה אותו וליטפה את שערו הנעים.
"אמא" פתח בקול מלא חשיבות, "אמא, אני רוצה קואלה". ברגע
הראשון לא הבינה, "מה אתה רוצה חמוד?" "קואלה!" חזר הילד על
דבריו, "תקני לי קואלה אמא!". אנחנו נצטרך לחשוב על זה, צחקקה
עירית וקמה מהמיטה להכין ארוחת בוקר.
יותם לא הרפה, שבוע שלם דיבר רק על הקואלות שראה בטלוויזיה,
סיפר לאמו על חייהם ומעשיהם. הוא חזר וביקש ללא הרף, "אמא,
תקני לי קואלה".
באחד הערבים שוחחה עירית בטלפון עם אמה:
"מה שלום יותמיל'ה?" שאלה הסבתא.
"בסדר גמור" ענתה עירית, "נכנס לו שגעון לראש שהוא רוצה
קואלה".
"מה הוא רוצה?" הסבתא לא הבינה.
"קואלה, הוא ראה תוכנית עליהם בכבלים ומאז הוא משגע אותי".
"מה הוא רוצה? אני לא מבינה, מה זה קואלה?"
"קואלה, אמא, מן חיה כזו שיש באוסטרליה" ניסתה עירית להסביר.
"איזו מן חיה זו? הם מחזיקים את זה בבית?"
"אמא, זה סתם דמיון" צחקה עירית, "זו חיית בר אני חושבת, נו,
החיה החמודה הזו עם האף הגדול והאוזניים" עירית ניסתה לתאר את
הקואלה שראתה עם יותם בטלוויזיה.
"לא יודעת", ויתרה הסבתא "תקני לו צעצוע כזה וזהו" הציעה.
למחרת הלכה עירית שוב לחנות הצעצועים. "יש לכם צעצוע של
קואלה?" שאלה את סיגל המוכרת שכבר שמחה לקראת עוד קניה בטוחה.
"של מה??" שאלה סיגל. "קואלה, כמו דובי כזה". "לא יודעת" משכה
סיגל בכתפיה, "תבדקי במדפים של הבובות" הציעה לה. עירית עברה
על המדפים הגדושים בדובים, כלבים, חתולים, כבשים ופרות. קואלות
לא היו שם.
"קנית לי קואלה?" שאל יותם בציפייה כבכל יום כשלקחה אותו מהגן.
"עוד לא חמוד שלי", ענתה לו שוב.
עירית נסעה עד תל אביב, חברה מהעבודה סיפרה לה על חנות צעצועים
ענקית שיש בה הכל. "יש לכם קואלה?" שאלה עירית את המוכר
בציפייה ובחשש. "יש משהו" חייך המוכר. היא חצתה אחריו את החנות
הענקית. המוכר פשפש וחיפש במדף הבובות ולבסוף הוציא בובה גדולה
שהתחבאה מאחורי בובות אחרות, פופולריות יותר ממנה. היא היתה
קצת מאובקת ונראתה כאילו שכבה שם זמן רב וחיכתה שיקנו אותה.
המוכר בחן את הקואלה ואחר את מבטה של עירית. "אל תדאגי, אני
אעשה לך הנחה על זה" אמר לה וניער את הקואלה מהאבק. "בסדר",
ענתה לו "תעטוף לי למתנה".
הקואלה היתה חמודה מאוד לדעתה של עירית והיא נהגה הביתה בשמחה.
כשהגיעה קפץ עליה יותם, "נו אמא, קנית לי קואלה?" היא הגישה לו
באושר את המתנה העטופה. בקוצר רוח קרע יותם את העטיפה, פניו
נפלו. "זו לא קואלה אמיתית!" קבע באכזבה. הוא הלך לחדרו והניח
את הבובה עם שאר הצעצועים. כל אותו ערב יותם, שבדרך כלל היה
ילד פטפטן לא הוציא מילה מפיו. לבה של עירית נקרע.
בשבועות הבאים ניסתה עירית כל דבר וכל רעיון; היא הזמינה צייר
שיעטר את קיר חדרו של יותם בציור ענקי של קואלה מחייכת, קנתה
לו מצעים עם ציורים של קואלות, ספר בו היה פרק מיוחד על קואלות
שממנו הקריאה לו בכל לילה, אך עיניו העצובות והאכזבה על פניו
בכל פעם הדירו שינה מעיניה. עירית, שגם ככה היתה אכולת רגשי
אשמה על גירושיה ועל העובדה שליותם לא היה אבא לצדו ואפילו לא
מספיק אמא לדעתה, החליטה לעשות מעשה.
היא הלכה למשרד נסיעות וכמעט חטפה שבץ כששמעה את מחירו של
כרטיס הטיסה. משם הלכה לבנק ושברה חסכון ששמרה מזמן לשעת
חירום.
"כמה ימי חופשה הצטברו לי?" שאלה את חברתה טובה מכח אדם. "יש
לך שני ימי חופשה" ענתה טובה לאחר עיון במחשב. "זה הכל? שאלה
עירית באכזבה. "כן", אמרה טובה, "הרי בקיץ לקחת כמעט את הכל
בין מחזור א' למחזור ב' של הקייטנה של יותם" הזכירה לה. "ומה
עמדת החברה בקשר לחופשה ללא תשלום?" שאלה. "את צריכה לדבר עם
הבוס שלך" ענתה טובה. "אני צריכה אישור מנהל מחלקה בשביל זה".
"אני מתכננת נסיעה לאוסטרליה", זרקה עירית לחלל האוויר. היא
ישבה בהנהלת חשבונות עם אתי, מנהלת החשבונות השניה ועם הבוס
שלהן, הם עברו על מאזן השנה הקודמת.
"אוסטרליה??" קראו אתי וחיים פה אחד בהשתאות. "אני צריכה
שבועיים חופשה ללא תשלום" אמרה עירית בחשש. חיים הבוס לא כל כך
שמח מהרעיון אך מאחר והבין שזה חשוב לעירית ואתי הבטיחה לחפות
עליה בהעדרה עד כמה שניתן הוא אישר את החופשה. הוא לא רצה לאבד
עובדת טובה.  
"יש לי הפתעה אמיתית בשבילך", אמרה עירית ליותם והרימה אותו על
ברכיה, "אנחנו נוסעים לאוסטרליה לראות קואלות אמיתיות". "ואז
תקני לי אחת?" שאל יותם בתקווה. "אסור להחזיק קואלות בישראל"
הסבירה לבנה, "הן אוהבות לגור באוסטרליה ואתה הרי אוהב אותן
ורוצה שיהיה להן טוב, נכון?". במקום לענות התחיל יותם לקפוץ על
הספה "נוסעים לאוסטרליה נוסעים לאוסטרליה" צעק בכל כוחו ועירית
היתה מאושרת.
עירית לא שיערה בנפשה כמה קשה תהיה הטיסה לשם. יותם הפך מילד
רגיל למכונת נדנודים, הוא לא הסתדר עם הטיסה, שעמם לו ועירית
מצאה את עצמה רודפת אחריו לאורך המטוס הלוך ושוב. כשכבר נרגע,
צרח שמשעמם לו. חוברות הצביעה שהביאו לו הדיילות הנחמדות על
מנת להרגיעו החזיקו מעמד בדיוק חמש דקות לפני שקרע אותן מתוסכל
ופיזר אותן לכל עבר. תיירים אוסטרלים שחזרו לביתם נעצו עיניים
מופתעות בילד הישראלי הלא מחונך ועירית עמדה חסרת אונים מול
בנה שבדרך כלל התנהג כמו ילד נורמלי.
בחניית הביניים בהונג קונג, בשערות פרועות, הבטיחה ליותם שאם
ימשיך להתנהג כך היא משאירה אותו שם עם מלוכסני העיניים ונוסעת
לבד לאוסטרליה. האיום פעל כתרופת קסם ויותם נרגע.
כשנכנסו סוף סוף לחדרם במלון צנחו עייפים על המיטה הזוגית
והתעוררו רק למחרת. עירית הזמינה מונית והם נסעו נסיעה בת
שעתיים לחוות הקואלות. יותם הגיע לגן עדן. ידו אוחזת בידה של
אמו, עיניו כמעט נקרעו מחוריהן כשהביט בקואלות הישנות על העצים
בעודם מחכים לסיור המודרך עם קבוצה קטנה של תיירים.
הדבר הראשון בו שראתה עירית היה חזה רחב ושרירי. כשהרימה את
ראשה מעלה מעלה ראתה גם פנים עטויות שיער בלונדיני גולש ושתי
עיניים כחולות שחייכו אליה. הבחור היה לבוש במכנסי חאקי קצרות
בלבד. "היי, אני ג'ייסון, המדריך שלכם להיום" אמר לה באנגלית
אוסטרלית ולחץ את ידה. לתיירים האחרים הניד את ראשו לשלום
והתחיל בסיור. בכל פעם שהסביר משהו, נאלצו שאר התיירים לחכות
לעירית שתתרגם את דבריו מילה במילה ליותם שלא הבין מאום. במהלך
הסיור נצמד ג'ייסון לעירית ולבנה ואפילו סחב אותו על כתפיו
כשרגליו הקטנות לא עמדו כבר בנטל. דמותה של עירית קסמה לו,
עורה השחום, תלתליה השחורים ורגליה השריריות מהסחיבות של שקיות
הסופר. בתום הסיור כשיותם המעולף אך המרוצה נמנם בידיה של
עירית שאל אותה ג'ייסון היכן הם שוהים. "יש לנו פה אכסניה
מצויינת" קרץ לה בעינו והם שלחו שליח להביא את מזוודותיהם
מהמלון שבעיר. בערב סידר ג'ייסון את בת דודתו הקטנה לוסי
כבייביסיטר ליותם ולקח את עירית לארוחת ערב רומנטית בסגנון
אוסטרלי. הם ישבו במסעדה על חוף הים צופים בשקיעה. "בן כמה
אתה, ג'ייסון?" שאלה אותו, מקווה שהוא לא צעיר כפי שנראה. "אני
בן 22" ענה לה, "ואת?" שאל. עירית התביישה לענות, "מבוגרת ממך
בעשר שנים" אמרה בחיוך מבויש ורצתה לקבור את עצמה. ג'ייסון
נראה מרוצה וזה גרם לה להרגיש יותר בנוח. אחרי ארוחת הערב לקח
אותה לחדרו. עירית הרגישה שהיא הגיעה לגן העדן שלה.
הם בילו שם בנעימים שבועיים, יותם השתלב במהלך העבודה והיה
עוזר להם להאכיל את הקואלות ולטפל בהם. יום אחד באה עירית
לבדוק מה שלומו ומצאה אותו מוקף קואלות צורחות, הרעש היה בלתי
נסבל. "למה הן כל כך צועקות?" שאלה עירית בצעקה בעודה מכסה את
אוזניה בידיה, מנסה להתגבר על הרעש שבקע מפיותיהם השעירים.
"התחילה תקופת היחום שלהם" הסביר לה יותם בפנים רציניות. עירית
לא האמינה שמילים כאלו יוצאות מפיו  של בנה הקטן.
"עוד יומיים אנחנו חוזרים לישראל" אמרה עירית לג'ייסון בעצב,
הם שכבו מחובקים על מיטתו. הוא הסתובב לעברה והביט בעיניה,
"אולי תשארו עוד?" שאל אותה. "אבל מה עם העבודה?" הרהרה עירית
בקול. ג'ייסון סתם את הרהורה בנשיקה ארוכה שהכריעה את הכף.
עירית התקשרה לחיים שהיה המום. "מה זאת אומרת נשארת עוד? יש לך
פה עבודה!" צעק, מנסה להוליך את קולו עד אוסטרליה הרחוקה.
לעירית לא היה איכפת, כל כך הרבה שנים לא היה לה גבר. היא היתה
מאוהבת, ג'ייסון ממן את המשך שהותם שם והבית בישראל וכל בעיות
היום יום נראו לפתע רחוקים ולא חשובים. עירית החליטה להישאר.

הזמן עבר, בכל יום עירית היתה צובטת את עצמה לוודא שהיא לא
נמצאת בתוך חלום. ימיה עברו בנעימים, לא היתה לה עבודה מעיקה
על הראש והיא לא היתה צריכה לדאוג לכסף כל הזמן. היא היתה
מטיילת עם ג'ייסון ואפילו התחילה לעזור לו להדריך את הסיורים,
יותם נראה מאושר בין חבריו הקואלות, העתיד נראה ורוד.
בוקר אחד, כעבור חודשיים, העיר אותה יותם משנתה. "אמא, אמא"
משך את שמיכתה וניסה להזיז את ידו הכבדה של ג'ייסון מעליה בלא
הועיל. "מה קרה יותמי?" שאלה מנומנמת, נשימותיו המתוקות של
ג'ייסון בעורפה. "אני רוצה לחזור הביתה!" קבע. עירית הרגישה
שהיא נופלת. "חכה רגע" אמרה לו בשקט כדי לא להעיר את ג'ייסון,
"חכה לי בחוץ, אני אתארגן ואבוא לדבר איתך".
הם הלכו לשבת על החוף, רוח הבוקר הנעימה שעירית כבר התרגלה
אליה נשבה עליהם. "מה קרה? אתה לא אוהב את אוסטרליה, את
הקואלות?" ניסתה לשכנעו. "אני רוצה הביתה!" פסק הקטן. "קרה
משהו?" שאלה אותו בדאגה לנוכח נחרצותו. "נמאס לי, אני רוצה
הביתה, אני רוצה ללכת לגן, אני מתגעגע לסבתא, אני לא מבין מה
לוסי אומרת לי כי היא מדברת אנגלית" ניסה לשכנע את אמו, "אני
רוצה הביתה אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה" חזר ואמר. "בסדר
חמוד" אמרה לו בשקט, "לך עכשיו לקואלות, בקרוב נחזור הביתה".
יותם הלך שמח ונרגש ועירית נשכבה על החול ובכתה. "ג'ייסון"
אמרה לעצמה בין הדמעות. כשחשבה על חזרה לעבודה ועל הקשיים
התגבר בכייה, מה אעשה עכשיו? חשבה ביאוש, בעודה יודעת שלעבודתה
הקודמת לא יקבלו אותה בחזרה אחרי שנעלמה.
הפרידה היתה קשה. ג'ייסון הסיע אותם לשדה התעופה בטנדר שלו,
יותם בתיק גב קטן ועירית בשתי מזוודות גדולות גדושות בזיכרונות
מתוקים שעוד יכאבו. ג'ייסון מאן לעזוב אותה. הוא חיבק אותה
ולחש באוזנה "אני אוהב אותך, תחזרי לבקר בקרוב". עירית לא יכלה
לעצור את הדמעות, היא בכתה כל הדרך חזרה הביתה.
מובטלת ומיואשת חזרה לישראל עם בנה, שנראה מאושר מתמיד. היא
הלכה לישון והוא, בפרץ אנרגיה והתרגשות שיחק בצעצועיו הישנים,
רץ לבקר את השכנים והעסיק את עצמו בעולמו הישן-חדש כמעט כל
הלילה.
בבוקר קמה עירית בעיניים אדומות ונפוחות והחליטה לפרוק את
המזוודות לפני שתצא לחפש עבודה. היא פרקה את מזוודותיה ואחרי
שסיימה נזכרה בתיק גב הקטן של יותם. יותם ישן בשלווה על הספה
בסלון, התיק היה זרוק בפינת חדרו. עירית פתחה אותו כדי לפרקו
וכמעט התעלפה למראה עיניה. בתוך התיק, בעיניים עצומות שכב גור
קואלות קטנטן. בתחילה חשבה שהוא מת. היא הרימה אותו בעדינות
והוא פקח את אחת מעיניו. נראה היה לה שהוא גוסס, עירית זעמה.
היא הניחה אותו בזהירות על המיטה והלכה לסלון להעיר את יותם.
"ילד רע! ילד רע!" צעקה עליו כשפקח את עיניו. יותם העייף לא
הבין על מה המהומה. "מה עשיתי?" שאל אותה, דמעות עלו בעיניו.
"למה הבאת לפה קואלה??? אמרתי לך שזה אסור, ילד רע!" עירית
צרחה. מה לעזאזל עושים עכשיו? חככה עירית בדעתה ובחרה להתקשר
לג'ייסון שנשמע מאושר לשמוע את קולה "LOVE!" קרא לה בהתרגשות.
אחרי שסיפרה לו על מעשיו של יותם שאל אותה: "יש לכם שם עצי
אקליפטוס באזור?"
מזל שאנחנו גרים בדרום, חשבה עירית בזעם כשנסעה לאתר עצי
אקליפטוס במקום לאתר עבודה. הקואלה הקטן פקח את עיניו לאחר
שאכל, לעירית היתה נדמה שהוא מסתכל עליה בזדון. הוא טיפס ונתלה
על המטאטא שעמד בפינת החדר והביט עליה.
הטלפון צלצל, היה זה ג'ייסון על הקו: "עירית, אני מגיע לישראל
לקחת את הבייבי, הוא לא יחזיק שם מעמד אם לא אעשה את זה".
עירית לא ידעה את נפשה מרוב אושר.
שלושה ימים אחר כך חיכתה לו עם יותם בשדה התעופה. "ילד טוב,
ילד טוב" אמרה לו ברכות וליטפה את שערו הנעים. קל היה לזהות את
היצור הגבוה והיפה בין עשרות המכוערים האחרים ביציאתם משער שדה
התעופה, היא התנפלה עליו בנשיקות וכמעט הרימה אותו באויר מרוב
התרגשות. ג'ייסון הניף את יותם על כתפיו והם פנו לביתם.
ג'ייסון הגיע אליהם לטפל בקואלה וג'ייסון נשאר. עירית היתה
מאושרת. "ילד טוב" היתה לוחשת ליותם מפעם לפעם ומלטפת. הם
טיפלו בקואלה יחדיו, טיילו ביחד, עירית שכחה מעניין מציאת
העבודה, את הדאגות השאירה למאוחר יותר. גם יותם  היה מאושר,
היתה לו קואלה בבית ומעין אבא צעיר וחדש, אבא לשבוע. שבוע עבר
והקואלה התחילה להראות סימנים מדאיגים, עם כל האהבה שקיבלה
מיותם, מג'ייסון ומעירית, שהצטרפה לחגיגה, היא התגעגעה הביתה,
לאוסטרליה. "אני מצטער" אמר ג'ייסון לעירית באנגלית שיותם
התחיל להבין, "היא לא מרוצה, אני צריך לקחת אותה הביתה". עירית
הסיעה את ג'ייסון לשגרירות אוסטרליה בישראל, לטקס עצה
דיפלומטית איך להחזיר את הקואלה שכבר היה לה שם, לאוסטרליה.
למחרת נסעו כולם יחדיו לשדה התעופה: עירית, יותם, ג''יסון
ונציג השגרירות שהגיע כדי לדבר עם נציגי אל על בקשר לסידור
תנאי טיסה טובים לחיה האומללה. הקואלה הונחה אחר כבוד בכלוב
מפואר שהיה גדול בהרבה ממידותיה עם אספקה נכבדת של ענפי
אקליפטוס טריים. יותם שלשל את ידו הדקה מבעד לסורגי הכלוב
וליטף את ידה. היא עצמה את עיניה וחשפה את שינייה. "תיזהר, היא
לא מרוצה" אמר לו הנציג מהשגרירות ועירית מיהרה לתרגם.
הם נפרדו בחיבוק - עירית חיבקה את ג'ייסון ויותם חיבק את
הכלוב. ג'ייסון נישק את עירית על מצחה, "לעולם לא אשכח אותך
אהובה" אמר לה. יותם הביט על הקואלה וחזר על דבריו של ג'ייסון
באנגלית עילגת, הנציג האוסטרלי מחה דמעה.
עירית ובנה יצאו משדה התעופה אוחזים ידיים, הם הביטו לאחור על
הטרמינל ודמיינו את המטוס ממריא.