"Kiss, kiss molly's lips", צלילים נעימים בקעו ממערכת הסטריאו
שלי, צליליו של אחד משירי נירוונה האהובים עלי ויש לזה סיבה.
לנשק את שפתיה של מולי מזכיר לי את נשיקות שפתיו של מולי
(בשורוק, כמו האווז של נילס הולגרסן), שהוא החבר שלי כבר שבעה
חודשים נפלאים.
בעודי יושבת על המחשב ומשוטטת באינטרנט בנסיון למצא את שיר
הבונוס מהתקליט הנפלא "In utero"  על מנת שאוכל לצרוב אותו על
דיסק, שמעתי קול רחש מכיוון השיח הגדול שצומח מחוץ לחלוני.
קפצתי ממקומי על מנת לבדוק את מקור הרעש, הצצתי מהחלון וראיתי
את מולי מתרחק מחלוני בצעדים זהירים.
"מול!" צעקתי אליו דרך החלון. מולי סובב את ראשו לשמע צעקתי
ומייד פתח בריצה מהירה מלווה בצחוק מטורף.
"מפגר! לאן אתה רץ?" קראתי אחריו, הוא המשיך לרוץ. זינקתי דרך
החלון אל הדשא והתחלתי לרדוף אחריו. הוא ברח כמו שד אחוז אמוק,
רץ במהירות מטורפת ואני אחריו. מולי פילס את דרכו בין עצי
הקיבוץ ואני בעקבותיו. רצנו ורצנו כמו משוגעים, במדשאה הקטנה
בשולי הקיבוץ הצלחתי להדביק את צעדיו והפלתי אותו ארצה על
הדשא. התחלנו ללכת מכות, נאבקנו זה בזו זמן מה עד שהצליח
להכריע אותי ולתת לי נשיקה. השמש סנוורה את עיני, מחביאה ממני
את פיו הצוחק.  
חזרתי לדירתי והתיישבתי למחשב, הדיסק שבמערכת סיים את סיבובו
ונדם, לחצתי שוב על פליי וקיללתי את הרגע בו הלוויתי ליובל את
הדיסק שהיה בו שיר הבונוס והוא החזיר לי אחד בלי, הרמאי
הקטן... נהייתי צמאה והלכתי למטבח למזוג לי כוס גזוז שקדים,
משהו נראה היה לי מוזר במטבח שלי, לא שייך. הרמתי את עיניי
ונדהמתי לראות פוסטר ענק של קורט קוביין תלוי מעל המקרר. מולי
הממזר! הבנתי, לכבוד זה ביצע את פעולת ההסחה המטופשת. כזה
מתוק.
"נכון", אמר לי יובל בטלפון יום אחרי, "כשאת יצאת לרדוף אחריו
אני פלשתי לך לבית ותליתי את הפוסטר".
"הוא מדהים! תודה רבה!" אמרתי לו ישובה במטבח מול הפוסטר,
לוגמת גזוז בטעם מנטה.
"אל תודי לי, תודי לחבר שלך", הודה יובל.
"טוב, עזוב שטויות, מה עם הפוסטרים של המסיבה?" שאלתי אותו.
באותם ימים אני ויובל, החבר הכי טוב שלי, היינו בעיצומו של
ארגון מסיבה ענקית, ערב שלם שכולו מוסיקה, הופעות על מסכי ענק
וקאברים ב- live, הכל של נירוונה, הלהקה.
"הפוסטרים תלויים ושלמים", ענה לי, "בכל חור בארץ".
"אחלה, מעולה", עניתי, "ומה עם היחצ"נים שלך?"
"בשטח, אל תדאגי", ענה, "איך הולך עם העריכה?"
"אני בדיוק עכשיו עובדת על זה", אמרתי ומזגתי לי כוס גזוז
משמש, כדי להתרענן.
"טוב, אז אני לא אפריע לך, משמש", אמר יובל.
"איך ידעת?" שאלתי המומה.
"אני לא מכיר אותך?" צחק יובל.
חזרתי למחשב, בדיוק ערכתי קטעים מהופעות וסרטים דוקומנטריים
כדי להקרינם במסיבה כששמעתי קול באנגלית מאחורי:
"זה היה אחלה ראיון! אני נראה שם לא רע!"
הסתובבתי לאחור וכמעט התעלפתי! קורט קוביין, סולן להקת נירוונה
האגדי (והמנוח!) בכבודו ובעצמו ישב על המיטה שלי! חשבתי שאני
חולמת ושפשפתי את עיניי, אך הוא עדיין ישב שם, שליו.
"מי אתה ואיך נכנסת לפה?" שאלתי אותו מפוחדת.
"Sorry, I don't speak Hebrew", ענה לי קורט וחייך.
פניתי אליו באנגלית: "מי אתה?"
"אני חושב שאת יודעת מי אני...", חייך אלי בחיוך כובש.
"May I?", שאל והצביע על חפיסת הקאמל שלי שעמדה על השידה.
"Be my guest", עניתי לו, המומה לגמרי. קורט הוציא שתי סיגריות
והכניסן לפיו בבת אחת, הוא הצית אותן והגיש לי אחת.
אל תראי כל כך המומה...", אמר לי. לקחתי שאכטה ארוכה מהסיגריה
שרגע לפני כן היתה בפיו של קורט קוביין(!)
"איך נכנסת לי לבית?" שאלתי ופתאום נזכרתי שהבנאדם מת, מת!!
צמרמורת עטפה אותי.
"נכנסתי, מה זה חשוב?" ענה לי בשלווה. ניסיתי לגייס אומץ:
"באמת תסלח לי שאני שואלת אותך, אבל לפי מיטב ידיעתי אתה אמור
להיות... זאת אומרת... מת... לא? לא התאבדת בשנת 94?" זה ממש
לא נעים לשאול בנאדם שיושב מולך אם הוא מת... הרהרתי ביני
לביני.
"זה מה שכולם חושבים", ענה באדישות ועישן בנחת מהסיגריה שלו.
שפשפתי את עיניי שוב.
"יכול להיות שאני חולמת? תעזור לי להבין!" ביקשתי ממנו באנגלית
שנשמעה לי פתאום עילגת.
"את יודעת, את לא הראשונה שאומרת לי את זה", קורט צחק. "תגידי,
יש סיכוי לקבל כאן משהו לשתות?" שאל. רציתי להרביץ לעצמי על
חוסר הנימוס שלי, קורט קוביין בכבודו ובעצמו בא להתארח אצלי
בדירה ואני אפילו לא מציעה לו לשתות ובמקום זה שואלת אותו
שאלות מטופשות.
"אני ממש מתנצלת", התנצלתי, "מה אתה רוצה לשתות?"
"משהו קר, נורא חם אצלכם", הפטיר, "מה יש לך להציע?"
"Basically, יש לי כל טעם של משקה שאתה יכול לחשוב עליו",
אמרתי בגאווה.
"אמממם... תני לי לחשוב... משקה בטעם גויאבה, יש לך?"
"כן!! יש לי גזוז בטעם גויאבה, רוצה?" שאלתי בשמחה.
"כן, אני אשמח", אמר בנימוס וזרק את הסיגריה שלו דרך החלון.
"לא נעים לי לומר לך, אבל כאן זה קיבוץ ואנחנו לא זורקים
סיגריות דרך החלון", התביישתי בדבריי רגע אחרי שאמרתי אותם.
קורט קוביין יושב לי בחדר ואני מקשקשת לו על איכות הסביבה
ונהלים בקיבוץ אבל הוא קיבל את זה דווקא טוב.
"את צודקת, אני בהמה", צחק והדליק סיגריה נוספת.
הלכתי להביא גזוז, לו בטעם גויאבה ולי בטעם חלבה. בדרך חשבתי
אילו שאלות מתוך המיליון שתמיד רציתי לשאול אותו כדאי לי
לשאול, לפני שיעלם כפי שבא.
"תגידי, יש לך אולי משהו אמיתי לעשן?" שאל אותי כשנכנסתי לחדר
עם הכוסות.
"יש משהו..." אמרתי ופשפשתי במגירת השידה. בעודו מגלגל לנו
ג'וינט שאלתי אותו:
"אני באמת מצטערת אם אני מציקה אבל... מה אתה עושה חי ועוד
בישראל??"
"תראי..." אמר וליקק את נייר הגלגול, "אני לא מתתי אף פעם, זה
הכל היה תרגיל כדי להתחמק מהחיים הנוראיים האלה של
הסלבריטאות".
"אז איך כל העולם היה בטוח שמתת? הרי מצאו אותך עם כדור
בראש!?!"
"הכל מבוים!" אמר בשלווה והדליק את הג'וינט. הוא לקח ממנו
שאכטה והעביר לי אותו.
"Great stuff!", אמר.
"מה אתה אומר??" אמרתי ולקחתי שאכטה ארוכה, "אחלה בימוי...",
מלמלתי בעברית.
"I know what ACHLA means", אמר קורט בסיפוק, צחקנו.
"אז מה היה כל כך רע בחיים הקודמים שלך?" שאלתי בעודו מגלגל
עוד אחד.
"זה הפך לסיוט, דברים יצאו מכלל שליטה, לא ככה תכננתי שיראו
החיים שלי"
"אז ברחת מהם, ככה? יואו!", הבעתי אמפתיה.
"כן...", אמר ונשף אויר החוצה, כמעלה זכרונות הביט מבעד לחלון,
"רק לדבר אחד אני מתגעגע, לקורטני אשתי ולבת התנוקת שלי,
שעכשיו היא כבר לא כל כך תנוקת...", מלמל לעצמו.
"אז למה אתה לא מנסה ליצור איתן קשר?"
"ברגע שאעשה זאת, הכל אבוד, כולם ידעו על התרמית ולא יעזבו
אותי עד יומי האחרון!" אמר בדרמטיות. "קורטני דווקא אהבה את
התקשורת, היתה מאוהבת בפרסום..."
"ומה עשית מאז?" שאלתי בעניין והצתתי את הג'וינט השני שהגיש
לי.
"הסתובבתי בעולם... בשלש שנים הראשונות חייתי בתאילנד, מכרתי
תכשיטים. אחר כך חייתי בכפר קטן ביפן כמעט שנה, בטבע, היתה לי
סירת דייג קטנה, תקופה טובה, היה אחלה", את המילה האחרונה אמר
בעברית, צחקנו. "אחר כך טיילתי באירופה- רוסיה, אוקראינה,
תורכיה, קפריסין ואז הגעתי לישראל", קורט סיים את גזוז הגויאבה
שלו, הלך בחופשיות למטבח וחזר עם כוס גזוז פיסטוקים. "אחלה
גזוז יש לך!", אמר.
"כמה זמן אתה כבר בישראל?" שאלתי, עדיין המומה, לא מאמינה
למזלי הטוב.
"קרוב לשנה. רוב הזמן ביליתי בגליל, קצת בצפת והרבה במערה של
רועה עזים שחי מחוץ לציוויליזציה".
"ולא למדת עברית חוץ מ"אחלה"?" שאלתי אותו.
"לא כל כך, לא מצליח לקלוט את השפה הזו משום מה", קורט חכך
בראשו.
"ומה אתה חושב על ישראל?" שאלתי בחיוך.
"אני ממש אוהב את הארץ הזו! בינתיים זה המקום שמצאתי בו הכי
הרבה שלווה, חוץ מהטרור, כמובן. אבל את יודעת, בגליל לא
מרגישים את זה כל כך, ברוך השם", גם "ברוך השם" אמר בעברית, פי
נפער.
"ובכל התקופה הזו, אף אחד לא זיהה אותך?"
"פעם אחת", אמר והתחיל לגלגל את הג'וינט השלישי, "בטוקיו, היתה
נערה יפנית צעירה שצעקה -"הנה קורט קוביין", אבל הצלחתי להתחמק
מזה. כפי שאת בוודאי שמה לב- צבעתי את השיער לשחור ועם הזקן
הזה אנשים לא מקשרים ביני לבין סולן נירוונה", אמר והצביע על
זקנו שבאמת היה ארוך ועבות.
"שיואו, איזה סיפור!" מלמלתי כלא מאמינה. "אז מה בעצם אתה עושה
פה? איך הגעת דווקא אלי?"
"ראיתי את הפוסטרים שלכם כשירדתי לצפת לעשות קניות, חקרתי קצת,
מי הם החברה שמארגנים את הערב הזה. מפה לשם, הגעתי אליך
והחלטתי לבוא לבקר. גם אני מתגעגע לתקופת נירוונה לפעמים, את
יודעת".
"אני שמחה שבאת!" אמרתי לו בחיוך. "אז מה? מתי פעם אחרונה שמעת
את עצמך שר?"
"כבר זמן רב שלא", הודה. שמתי במערכת את "Incesticide", קורט
עצם את עיניו והאזין לקולו, כשפקח אותן ראה אותי יושבת צמוד
אליו, מביטה בו מקרוב. הוא צחק- "מה את עושה כאן?"
"כלום, רציתי לראות אותך מקרוב וגם לוודא שוב שאני לא חולמת".
"את לא, אני מבטיח לך שלא, מילה של קורט", אמר.
"בוא, רוצה לראות מה אנחנו הולכים להקרין במסיבה?" שאלתי אותו.
בראש מסובב מהמריחואנה סידרתי עוד כיסא ליד המחשב והצגתי בפניו
את הקטעים שערכתי והוא התמוגג על זכרונות מהעבר, פולט הערות
שונות על מה שראה ומספר לי סיפורים משעשעים על דברים שקרו
במהלך סיבובי הופעות.
אחרי שסיימנו לצפות בקטעים מבטו שוטט על פני החדר ונתקל בגיטרה
שלי.
"אפשר?" שאל אותי והצביע על הגיטרה. התיישבתי לידו כדי להאזין
לביצוע פרטי ומדהים של "Pennyroyal tea" בסופו מחאתי לו כפיים.
קורט אחז בשתי פרקי ידי בשתי ידיו והפסיק את המחיאות, הוא הביט
אל תוך עיניי ואז נישק אותי. המומה הושכבתי ברכות על המיטה.
"צופית, את מדהימה", לחש לי קורט ורכן מעלי, מנשק אותי בשנית.
שמתי את ידיי על גבו וחיבקתי חזק. אחר הסרתי מעליו את חולצתו.
"Do you fancy a fuck?", שאל קורט במבטא אנגלי כשכבר היינו
ערומים.
"יש לך קונדום?" שאלתי אותו.
"את בוטחת בי?" שאל בחזרה.
"כן, אבל..."
"תבטחי בי", השתיק אותי קורט וחדר אלי. כנראה שאני חולמת,
אמרתי לעצמי. זה בטוח חלום, לכן לא יקרה כלום גם אם לא נשתמש
בקונדום, למה להרוס את הרגע? עכשיו הכל הגיוני. עצמתי את עיניי
והתמכרתי לו.
שכבנו על הגב מעשנים קאמל אחרי הזיון המדהים ביותר שהיה לי
בחיי.
מחשבה על מולי התגנבה למוחי והרסה את הרגע הקסום. מולי החמוד,
זה לא מגיע לו. אבל זה קורט! קורט קוביין! שאני אסרב לזיון עם
הסולן האגדי של הלהקה הטובה ביותר בעולם?!
"אתה רוצה לבוא למסיבה ביום ששי?" שאלתי אותו, מביטה בו בעצב
כשהתלבש.
"הייתי מת לבוא, אבל אני לא חושב שזה יהיה רעיון כל כך חכם,
להתערבב עם מאות מעריצי נירוונה, את יודעת, מישהו עוד יכול
לזהות אותי..." אמר בעודו גורב גרביים עם ציורים של דונלד דאק.

"נכון, אתה צודק", התחלתי להשלים עם העובדה שכנראה לא אראה
אותו יותר לעולם.
מחוץ לדלת דירתי, מתחת לעץ הקקטוס הענק קורט נישק אותי לפרידה
בפעם האחרונה.
"אולי נתראה עוד, מי יודע", אמר לי.
"אולי...", אמרתי בעצב.
"תודה על הגזוז, המריחואנה ועל אחר הצהריים נפלא", אמר לי
והתרחק במורד השביל. סגרתי את הדלת בתחושה מעורבת, התרגשות
מהולה בגעגוע. שניה לאחר מכן שמעתי נקישה קלה. פתחתי את הדלת,
הוא חזר! לבי ניתר ממקומו.
"צופית, אני רוצה לתת לך משהו", אמר ונכנס פנימה, נכנסתי אחריו
מרוגשת מציפייה.
"יש לך מכשיר הקלטה כלשהו?" שאל אותי.
"יש לי מצלמת וידאו".
"טוב, זה יעשה את העבודה. אבל, בבקשה, אל תצלמי אותי, תצלמי
דרך החלון או משהו. את הסאונד זה כבר יקליט". קורט נטל את
הגיטרה וביצע לאוזני מצלמת הוידאו שלי ביצוע מרגש לאחד השירים
הפחות מוכרים שלו- "Sappy". כשסיים נישקתי אותו על לחיו-
"תודה!" לחשתי לו בהתרגשות.
נופפתי לו לשלום כשהתרחק במורד השביל בפעם האחרונה, משהו פרפר
בתוך בטני.

"יובל! אתה חייב להגיע אלי במהירות האפשרית!" התחננתי בפני
החבר הכי טוב שלי כשהתאוששתי מההלם.
יובל צחק ולא האמין לי. רק אחרי ששמע את ההקלטה של השיר התחיל
להשתכנע וכמעט התעלף.
"אני לא מאמין, אני לא מאמין, אני לא מאמין", היה כל מה שיצא
מפיו של יובל ההמום, "זה לא יכול להיות!"
כשיצא גם יובל מההלם אמר לי:
"צופית, יהיה מה שיהיה, את חייבת להיות כנה עם מולי ולספר לו,
לא תוכלי להסתיר את זה ממנו ולחיות בשקר הזה!"
"אני יודעת!" אמרתי חסרת אונים, ראשי בידיי, "ואני באמת אוהבת
את מולי, באמת! אבל איך יכלתי לסרב לקורט קוביין??"
"אני מסכים!" אמר יובל, "אפילו אני הייתי שוכב איתו אם היה
מבקש ממני", אמר אחד ההומופובים הגדולים שאני מכירה, צחקתי.

מולי עמד לידי במסיבה, אוחז ראשו בידיו. ברקע התנגנה אותה
הקלטה של "Sappy"  שבדיוק הסברתי לו מאיפה הגיעה.
"אני לא מאמין", אמר גם הוא ונענע ראשו מצד אל צד, "אני לא
יודע מה להגיד". מולי הוריד את ראשו מטה. אחזתי בכתפיו
והסתכלתי בפניו - עיניו היו מלאות בדמעות.
"מולי!" אמרתי וחיבקתי אותו חזק, הדמעות עלו גם בעיניי. "אני
מצטערת!" לחשתי לו. הוא השתחרר מהחיבוק והביט בי, לא יודע מה
לעשות עם עצמו.
"אני חייבת להיות איתך כנה, מולי", אמרתי, "אני אוהבת אותך הכי
בעולם, אבל זה היה קורט קוביין! אצלי בחדר! לא יכלתי לסרב לו
ובאיזשהו מקום אני שמחה שלא סירבתי. כל תקוותי עכשיו היא שפשוט
תקבל את זה. מותר לך לכעוס, אפילו לכעוס מאוד, אבל מי אם לא
אתה, צריך להבין את זה".
שתקנו מספר דקות, מאזינים ל- "Frances farmer will have her
revenge on Seattle", ומסתכלים על פניו של קורט קוביין פרושות
על גבי מסכי הענק. מולי עצם את עיניו-
"היה או לא היה? חלום או מציאות?" שאל אותי. לא היתה לי
תשובה.

חודש לאחר מכן קמתי בבוקר ורצתי לשירותים, להקיא.
מולי היה מאושר כשבישרתי לו על הריוני. התחתנו אחרי 4 חודשים,
עם בטן גדולה והרבה חששות שלא מדברים עליהם. כשלמולי התימני
ולי- המרוקאית, נולד בן בלונדיני עם עיניים כחולות, הבנו
שחששותינו לא היו לשווא והחלטנו לקרוא לו ניר.
מולי השלים עם גורלו וגידל איתי את בנו של קורט קוביין באהבה
כאילו היה בנו שלו. החלטנו שאם תיוולד לנו בת, נקרא לה אנה.
ניר ואנה.