א.
טניה לבשה שמלה אדומה צמודה עם כתפיות שנקשרות מאחורי העורף,
נעלה כפכפי עקב שחורות עם פרחים אדומים קטנים והתאפרה בצללית
אדומה ומסקרה. שערה היה פזור.
יפעת לבשה מכנסי פדלפון שחורות וגופיה ירוקה עם הדפס של עלים,
נעלה סנדלים שחורות עם אבזמים כסופים, פניה לא היו מאופרות
ושערה היה פזור.
היא לבשה חצאית מיני שחורה וגופיה לבנה, נעלה כפכפי פלטפורמה
חומות מגומי. על שפתיה היה מרוח ליפ-גלוס שקוף, על עפעפיה
צללית לבנה מעוטרת בנצנצים ואיי- ליינר כסוף. שערה היה אסוף
בקוקו מוגבה.
שלשת הבנות נכנסו לדיסקוטק, הרמקולים הרעימו שיר מוכר. חיוך
עלה על פניה של טניה שהחלה לפזז לצלילי השיר שאהבה.
"יאללה בנות, מה אנחנו שותות?" שאלה טניה את שתי חברותיה בעודה
מפלסת להן את הדרך אל הבאר.
"3 קולה עם רום", צעקה מיטל לברמנית שמיהרה לגדוש 3 כוסות
פלסטיק בכמות נכבדת של אלכוהול וגזים.
הן אחזו בכוסות שלהן, לוגמות מפעם לפעם במשקה המתוק-מריר דרך
הקשיות המוטלות בו, מעמיקות למרכז רחבת הריקודים.
"לחיי הלימודים!" קראה טניה והניפה את כוסה, מקישה אותה בשתי
הכוסות האחרות שהונפו אף הן אל על. "שיהיה בהצלחה!" אמרה יפעת
ולגמה מהמשקה.
היה זה ערב יום ששי, ושלשת החברות החליטו לצאת לרקוד ולהשתכר,
לפרוק קצת מתחים לקראת תחילת הלימודים שלהן לתואר ראשון, שנה
ראשונה, ביום ראשון בבוקר. דרכן של טניה ויפעת לאוניברסיטה
העברית תהיה קצרה, לא יותר מ- 20 דקות מהשכונה הירושלמית בה
גרו. לעומתן, דרכה של מיטל תהיה ארוכה יותר, היא תתחיל את
לימודי הקולנוע שלה רחוק מהבית, במכללה קטנה בדרום הארץ ולא
תחזור לבית הוריה אחרי הלימודים, בניגוד לחברותיה, אלא תצא
לדרך עצמאית וחדשה. מיטל היתה נרגשת ומלאת ציפייה לקראת חייה
החדשים בדרום. היא ניסתה לדמיין במוחה את החברים החדשים שתפגוש
שם ואת חייה לבד בדירה משלה בקיבוץ, לראשונה בגיל 23.
עד מהרה התרוקנו הכוסות ויפעת יצאה לכיוון הבאר להביא לשלשתן
סיבוב נוסף של אלכוהול. בינתיים השתוללו שתי החברות היפות על
הרחבה וניסו לנפנף מעליהן בחור נמוך שנדבק אליהן, מנסה את
מזלו.
"יואו, מסתובב לי הראש", צחקה יפעת כשסיימה את המשקה השני.
"כבר?" צחקה טניה.
"גם לי!" הודתה מיטל.
"יאללה, יאללה! אני הולכת להביא עוד סיבוב!" אמרה טניה ופילסה
את דרכה אל הבאר.
שני בחורים רזים החלו רוקדים איתן, יפעת פטפטה עם אחד מהם
כשטניה הגיעה עם המשקאות.
"בואו נלך לשבת קצת", ביקשה מיטל שהתעייפה. יפעת נפרדה מהבחור
המאוכזב בחיוך והן הלכו לשבת. בחור שרירי התיישב ליד טניה ושאל
אותה לשמה. תוך כדי השיחה סיימו הבנות את המשקה השלישי, מיטל
ראתה את החדר מסתובב סביבה, יפעת ריכלה על העוברים ושבים ולא
הפסיקה לצחוק.
"יאללה, בנות, נמשיך לרקוד?" שאלה טניה שמאסה בבחור.
"אין לי כוח!" אמרה מיטל ותפסה את ראשה בידיה.
"אל תתבכייני!" אמרה טניה, "אנחנו חוגגות היום! אני הולכת
להביא בירות ואז נרקוד!" טניה הלכה ויפעת דיברה עם הבחור
השרירי. מיטל המסובבת בהתה ברוקדים, בוחנת את הגברים הצעירים
המנסים להרשים את הנערות בריקוד או בשיחות סרק ואז ראתה אותו.
הוא עמד לבד, שעון על קיר ליד רחבת הריקודים והתבונן סביבו
בפנים משועממות. גבוה, זרועות חזקות נתונות בגופיה אפורה
שהבליטה את שריריו, שיער בהיר וחלק נופל על פנים יפות. הוא
עישן סיגריה, מחייך לחבר שעבר לידו מחבק בחורה וטפח על שכמו.
"תראי איזה חמוד", לחשה מיטל ליפעת שהיתה שקועה בשיחה עם
הבחור.
"מי?" שאלה יפעת בחוסר עניין, להוטה להשיב לבחור על שאלה
כלשהי.
"לא משנה", ענתה מיטל והמשיכה להסתכל עליו. פתאום הסתכל עליה
ומבטיהם הצטלבו, היא חשה מבוכה והשפילה את עיניה. כשהרימה אותן
ראתה שהוא מחייך וחייכה גם.
טניה חזרה עם הבירות והושיטה בקבוק לכל אחת. "נו, התאוששת?"
שאלה את מיטל.
"כן, בואי נרקוד!" אמרה מיטל וסחבה את טניה לרבע מטר פנוי
ברחבה, קרוב למקום בו עמד הבחור הגבוה. מיטל רקדה עם הגב אליו
וטניה, בתנועות ריקוד סקסיות לחשה לה: "החמוד הזה מסתכל עליך,
אל תסתכלי עכשיו!"
מיטל חיכתה שניה ואז הסתובבה וראתה אותו מחייך לעברה, היא
חייכה שבריר של חיוך, הסתובבה והמשיכה לרקוד. "איזה שווה!"
לחשה טניה והמשיכה לענטז.
"אה, הנה בועז!" אמרה מיטל לטניה כשקלטה בחור שלמד איתן בתיכון
מתקרב לעברן.
"מה נשמע?" שאל בועז תוך כדי ריקוד, "מה אתן עושות כאן?"
"חוגגות את תחילת הלימודים", ענתה לו טניה והתחילה לרקוד מולו.
הוא תפס את מותניה ורקד עמה. מיטל רקדה לידם לבד, לפתע הרגישה
חום בעורפה, היא הסתובבה וראתה את הבחור החמוד רוקד מאחוריה.
"שלום לך", לחש לה באוזן.
"שלום", אמרה מיטל במבוכה והמשיכה לרקוד.
"אפשר אולי להזמין אותך למשקה? אני רואה שהבירה שלך נגמרה"
מיטל הסתובבה וחייכה אליו, "בסדר", אמרה. הבחור אמר לה לחכות
והלך להביא את המשקה.
"גם יוסי וארז כאן, אנחנו הולכים לרקוד איתם", אמרה לה טניה,
"את באה איתנו או שאת מסודרת?" טניה קרצה.
"אני כאן", ענתה מיטל. טניה ובועז התרחקו והבחור חזר, מיטל
ראתה במטושטש כוס עם וודקה ורד-בול בידו.
"בבקשה", אמר הבחור והושיט לה את הכוס.
היא לגמה מהמשקה והרגישה בחילה עולה בגרונה. "תודה", אמרה לו
וחייכה. היא לא רצתה להמשיך לשתות אבל לא היתה לה נעים, אז
לקחה עוד לגימה. הם רקדו ביחד, מיטל הביטה בפניו היפות והרגישה
שמחה. היא חייכה אליו. הוא לא חייך אך הסתכל בעיניה.
"איך קוראים לך?" שאלה מיטל לתוך אוזנו אחרי שתי דקות שרקדו
ביחד בלי להוציא מילה.
"מה זה חשוב?" ענה לה בחיוך. היא תמהה על תשובתו אך ראשה
הסתחרר. היא לא הצליחה לחשוב יותר מדי ולגמה מהמשקה. החבר שטפח
על שכמו מוקדם יותר התקרב לעברם והביא לו בירה. הוא לחש משהו
באוזנו, הבחור הנהן והחבר הלך. הוא לפת את מותניה ורקד צמוד
מאחוריה, מיטל חשה פרפרים בבטנה למגעו, היא עצמה את עיניה
והתמכרה למוסיקה, נותנת לו להוליך את צעדיה באיטיות מצד לצד.
הבירה שלו נותרה שלמה בידו, מגעו הקר של הבקבוק נגע בה מפעם
לפעם, מפיג את גלי החום שחשה. היא סיימה את המשקה שלה, הוא לקח
ממנה את כוס הפלסטיק והשליך לרצפה.
"קחי", לחש באוזנה והושיט לה את הבקבוק המלא, הרוקדים האחרים
הסתובבו סביבה והפכו לבליל לא ברור, מיטל לא חשה דבר חוץ מחום
נעים שנבע ממגעו. היא לקחה מידו את הבקבוק ולגמה, היא לא
הרגישה את טעמה של הבירה, היא לא הרגישה כלום, היא לגמה עוד,
גם הבחילה נעלמה. הם המשיכו לרקוד. הדי-ג'יי שם שיר קצבי,
הבחור תפס בידה והם פצחו בריקוד סוער, הוא סובב אותה הלוך
ושוב, מיטל הרגישה שהיא עוד שניה נופלת אבל הוא תמיד היה שם
כדי לתפוס אותה, צוחק וצוחק, גם היא צחקה. בסוף השיר הוא תפס
אותה והצמיד אותה אליו בחיבוק גדול, שדיה נלחצו אל חזהו.
האורות נצצו בעיניה והמוסיקה הלמה באוזניה בסדר לא ברור. היא
לא זיהתה את השיר שהתנגן והוא נישק אותה, דוחק לשון ענקית
לגרונה. היא כמעט נחנקה אך התרגשה ממנו וניסתה לתאם את לשונה
לשלו, שלא הרפתה. הם התנשקו והתנשקו, ידיו לפתו את ישבנה.
מחשבה בודדה הגיונית צפה במוחה בתוך אי הסדר ששרר בשיכרונה,
היא לא הרגישה נעים בתוך ידיו מול עיני ההמון, אך שפתיו ששוטטו
עכשיו על צווארה השכיחו גם את המחשבה הזו.
"אין לי כוח", לחשה לו לפתע בלי לשים לב, "אולי נלך לשבת?"
ביקשה. היא הרגישה את ברכיה מתקפלות באופן לא- רצוני.
"אל תדאגי", השיב לה תשובה חסרת הגיון. היא צחקה ולא ידעה למה
היא צוחקת. הבחור הצמיד אותה לקיר ותפס את פרקיה באגרופיו,
שפתיו יורדות משפתיה לגרונה לחריץ שבין שדיה. הפליקר הבהב במרץ
והפך את הדיסקוטק לשחור לבן, מיטל הרגישה מסונוורת ולא ידעה אם
אלו האורות או הבחור. היא עצמה את עיניה בחוזקה, האורות הבזיקו
דרך עפעפיה, ליבה הלם בחוזקה והיא חשה צמרמורת. ידיו של הבחור
עזבו את פרקיה שהלבינו ושוטטו עכשיו במורד גופה, היא חשה בחילה
קלה מלווה באיבוד שליטה. 'תאבדי פעם שליטה, מה יש?' שמעה את
מוחה לוחש לה, צמרמורת עזה תקפה אותה מלווה בגל חום, לפתע
הבינה שאצבעותיו בתחתוניה, חודרות לתוך גופה.
"מה אתה עושה?" שמעה את עצמה לוחשת ברכות, בחוסר אונים.
"שששש", לחש הבחור לתוך אוזנה ונשף, היא הצטמררה. ידיה, שנתלו
עד אותו רגע על כתפיו, נשמטו לצדי גופה, היא לא הבינה מה קורה.
קור עטף אותה, פלחי ישבנה נחשפו אל הקיר. ידיה, ששלחה בלי משים
אל מאחורי גופה, נאספו צמודות בתוך אגרופו שנסגר שוב בחוזקה על
פרקיה. גופו נצמד אליה יותר ויותר, היה לה קשה לנשום. היא
התנשפה בחוזקה, גם הבחור התנשף והדביק אותה לקיר. היא הרגישה
משהו חם נצמד לאיברה. לפתע פילח את גופה כאב עז, היא חשה כאילו
נקרעה לשניים. מיטל הקיצה כמו מחלום, עיניה נפקחו ופגשו את
שפתיו הפקוחות של הבחור נושפות אויר חם לתוכן. פניו קרבו
והתרחקו ממנה כמו בתעתוע, ראשה פגע בחוזקה בקיר, היא חשה כאב
בגולגולת, לפתע התיישר החדר למול עיניה, אנשים רקדו סביבם,
שקועים, לא שמים לב למתרחש. מיטל גייסה את שארית כוחותיה
האחרונים, השתחררה מאחיזתו, לקחה את שתי ידיה אחורה ודחפה אותו
ממנה בכל כוחה. פניו נראו מופתעות כשכמעט איבד את שיווי משקלו.
מיטל הרגישה משהו חם ודביק נוזל במורד ירכה. דמעות עלו בעיניה,
האורות היטשטשו שוב. היא סידרה את חצאיתה מעליה ואז את
תחתוניה. כשהרימה את מבטה הבחור נעלם.
היא פילסה את דרכה כעיוורת בין הרוקדים, תרה בעיניה אחרי יפעת,
שהחזיקה עבורה את מפתחות המכונית בכיסה. הדמעות שירדו מעיניה
טשטשו את ראייתה יותר ויותר, הכל הפך לבליל של צבעים. היא לא
ידעה כמה זמן היא מחפשת אחריה, דוחפת כסומא את הנקרים בדרכה.
בחורה אחת תפסה בכתפה ושאלה אותה אם היא בסדר, היא דחפה אותה
מעליה והמשיכה לחפש. פתאום נפלה ארצה והקיאה את נשמתה, מעגל של
רוקדים מבועתים נפתח סביבה עקב רסיסי קיא שניתזו על רגליהם,
בחור הגיש לה מעט נייר טואלט, היא חטפה את הנייר מידיו וקמה
במהירות, ניגבה בחופזה את שפתיה והמשיכה לחפש את חברתה בלי
לראות. פתאום שמעה את צחוקה של טניה מאחוריה, היא הסתובבה
במהירות וראתה את חברותיה יושבות עם הבנים מכיתתה. היא כמעט
נפלה על יפעת כשרכנה מעליה בתחינה, ידה אוחזת בספה: "תני לי את
המפתחות!" ביקשה, דמעות מציפות את פניה.
"מה קרה, מיטל?" שאלה טניה בבהלה.
"כלום, כלום, יפעת, תני לי את המפתחות של המכונית!!" היא כמעט
צעקה. הבנות נבהלו, יפעת התחילה לחפש את המפתחות בתכיפות.
"מיטל, הכל בסדר?" שאל בועז ושם את ידו על כתפה.
"עזוב אותי!!!" מיטל צעקה והתרחקה ממנו. יפעת מצאה את המפתחות
והגישה לה אותם בפנים חסרות אונים. מיטל החלה רצה לכיוון
היציאה. "חכי רגע!" היא שמעה את צעקתה של טניה מאחוריה אך לא
עצרה.
"חתימה?" שמעה מיטל את קולו של הדורמן מהדהד כשיצאה מהשער
בריצה. היא שמעה את צעדי הריצה של חברותיה מאחוריה ואת
צעקותיהן: "מיטל!!! מיטל! תעצרי רגע!" היא לא עצרה. רק המשיכה
לרוץ ולרוץ לכיוון המקום בו החנתה את המכונית כשהגיעו למקום
בתחילת הערב. בשלב מסוים צעדיהן הפסיקו להדהד מאחוריה
וקריאותיהן פסקו. מיטל עצרה והקיאה שוב. היא הלכה בהליכה מהירה
אל מכוניתה, מריחה את זיעתה נודפת ממנה ודמיינה את ריח זיעתו.
ליד רכבה גאתה בה שוב בחילה. היא ניסתה להקיא אך רק מיצי קיבה
יצאו מגופה. היא התיישבה בכסא הנהג וניגבה את פניה ועיניה
בטישיו שמצאה. עיניים נפוחות מרוחות איפור הציצו אליה דרך
המראה. היא סגרה את האור והתניעה את הרכב.
דמעותיה שהמשיכו לזלוג מעיניה הפכו את הכביש לבליל של אורות
לבנים וצהובים. היא לא ראתה לאן היא נוסעת, רק שמעה צפירות של
מכוניות לעברה ואיזו צעקה מפיו של נהג שלא ראתה את פניו. אורות
של מכוניות הבליחו מולה בצפירה, מחשבה על תאונה עברה במוחה, לא
היה איכפת לה להיהרג באותם רגעים. היא פתחה את כל החלונות עד
הסוף ונתנה לרוח להקפיא את גופה הרותח.
מיטל גמעה בריצה את שלשת הקומות עד לביתה. ליד הדלת הסדירה
לרגע את נשימתה ומחתה את פניה בכף ידה. בשקט גמור פתחה את הדלת
במפתח, מתפללת שהוריה לא יתעוררו. היא סגרה את דלת חדרה בשקט
והתמוטטה על הרצפה.

ב.
את השבת, שחלפה מהר, בילתה מיטל בישיבה קפואה על המיטה. תחילת
אוקטובר וקירות האבן הירושלמים עדיין שרפו את השמיים בלבן,
בחוץ היה חם אך היא לבשה סוודר עבה לגופה. חוץ מצינה לא חשה
כלום.
"היא פשוט מתרגשת", ביטלה אמה בהינף יד את אביה שישב קמוט מצח
לשולחן המטבח.

ג.
מיטל התעוררה בשש בבוקר. בגוף מזיע וקפוא קמה ממיטתה וסידרה
בחוסר חשק תיק קטן עם כמה מחברות. צפירת המכונית של אמה מלמטה
העירה אותה מההלם בו לקתה באמצע רבע ביס מצנים עם מרגרינה. היא
השליכה אותו כמעט שלם על השולחן וירדה למטה באיטיות.
הן נסעו דרומה בשתיקה. מיטל הביטה מבעד לחלון אך לא ראתה את
שדרות האקליפטוסים היפות המעטרות את הדרך למכללה.
לפני שירדה מהרכב נישקה אותה אמה לשלום ואיחלה לה בהצלחה,
צמרמורת חלפה בגווה כשטרקה את דלת המכונית.
בעודה פוסעת לכיוון בניין תקשורת, הוציאה מתיקה את מערכת
השעות, הציצה בשעון וגילתה שנותרה לה חצי שעה עד תחילת השיעור.
היא איתרה את הכיתה, שהיתה ריקה עדיין, נכנסה פנימה והתיישבה
בשורה האחרונה ליד הקיר. רבע שעה מאוחר יותר החלו להכנס
הסטודנטים האחרים, רובם לבד, חלקם בזוגות, מגששים זה לקראת זה
גישושים ראשונים של היכרות. מספר פרצופים נראו לה מוכרים, כאלה
שפגשה במבחני הכניסה או בימי ההכנה. חלקם חייכו אליה חיוך
קלוש, נבוך- מיטל הורידה את ראשה ועצמה את עיניה. ההמולה בכיתה
גברה, תלמידים נכנסו ויצאו, נרגשים ביומם הראשון ללימודים,
מתיישבים בהיסוס ליד כאלה שהספיקו להכיר או שרצו להכיר. הכסא
הסמוך אליה נותר פנוי.
כשהמרצה נכנס לכיתה השתתקו הקולות. הוא החל בקריאת השמות ואז
נפתחה הדלת. בחור ממוצע קומה, לבוש בחולצה כתומה ומכנסיים
כחולות קצרות נכנס פנימה, ילקוטו המסמורטט תלוי ברישול על כתף
אחת. הוא תר בעיניו אחר מקום לשבת ואז פסע בהחלטיות לסוף
הכיתה, עבר את כל שורת האנשים ונעמד לידה.
"אפשר לשבת כאן?" שאל את מיטל שהיתה שקועה בלחשוב על כלום. היא
הרימה את מבטה אליו ונתקלה בעיניים חומות ענקיות.
"כן", אמרה בקול רפה וזזה מעט הצידה לכיוון הקיר עם כסאה.
הבחור התיישב והוציא פנקס גדול ועט שחורה מתיקו.
"סיון קרגר", קרא המורה.
"כאן!" שמעה מיטל קול עונה לידה, הבחור הרים את ידו.
"טוב, נתחיל בצפייה בקטע קטן מסרט", אמר המרצה כשסיים לקרוא את
השמות.
"הוא לא קרא את השם שלך?" שאל סיון את מיטל.
"למה לא?" שאלה בפליאה.
"כי לא הגבת לאף שם", צחק סיון.
"אה...", מיטל לא ידעה מה לענות, היא בכלל לא היתה שם. "יכול
להיות, לא הייתי מרוכזת... אני אגש אליו בסוף השיעור", ענתה
במבוכה.
"טוב, אז לפחות תגידי לי מהו", שאל סיון.
"מה?"
"השם שלך?" סיון צחק שוב, "את באמת לא מרוכזת".
"מיטל", ענתה.
המרצה החשיך את הכיתה. על גבי המסך הגדול התרוצץ דסטין הופמן
בצעירותו, אך מיטל לא היתה שותפה לתלאותיו, היא היתה בדיסקוטק,
האור הלבן הבהב וסנוור אותה.
המרצה הדליק את האור בתום הקטע, האור היכה בעיניה וכך גם מחשבה
מאוד לא נעימה. מיטל יצאה מהכיתה בסערה, היא רצה לשירותים
והקיאה את רבע הביס מארוחת הבוקר שלה. היא יצאה למסדרון
והתיישבה על הרצפה, מכנסת את כל גופה בין ברכיה. היא חיכתה
שהשיעור יסתיים, רצתה רק לקחת את תיקה וללכת לדירתה החדשה, רק
לישון, עד מחר.
היא לא ספרה כמה זמן ישבה שם כך, עד ששמעה את קולות התלמידים
היוצאים מהשיעור. צל האפיל עליה, היא הרימה את עיניה וראתה את
סיון.
"התיק שלך", אמר והושיט לה אותו.
"תודה", אמרה לו וניסתה לחייך.
"ככה את מבריזה? על השיעור הראשון?" שאל אותה בחיוך. מיטל לא
ידעה מה לענות, היא רצתה להעלם אבל המשיכה לשבת על הרצפה
ולשתוק, היא חיכתה שילך אבל הוא התבונן בה לרגע ואז התיישב
לצדה על הרצפה. הוא חיטט בתיקו והוציא חפיסת סיגריות, הוא
הושיט לה אחת-
"רוצה?"
"תודה", אמרה  מיטל בקול חלש ולקחה את הסיגריה מידו. היא
הרגישה את הדמעות עולות בעיניה, היא כל כך לא רצתה לבכות
וניסתה להלחם בהן. הוא הצית לה את הסיגריה, אחרי כן לעצמו. הם
ישבו ועישנו בדממה.
מיטל הרגישה נבוכה מהשתיקה, אבל עד מהרה התכנסה בתוך עצמה
והפסיקה לחשוב על כך, סיון היה זה ששבר אותה:
"אז מה את מספרת?"
מיטל התבוננה בו, חוץ מהמבט המיוחד בעיניו הגדולות לא מצאה בו
שום דבר הראוי לציון. אפו מעט מחודד, שערו שחור, ארוך ופרוע,
ניכר עליו שלא הסתפר זמן רב ובגדיו לא היו לרוחה. סיון חייך
והיא גילתה ששיניו הקדמיות התחתונות עקומות ועולות מעט זו על
זו.
"אתה יודע אולי איפה יש פה בית מרקחת בסביבה?" שאלה אותו את
הדבר היחיד שעלה במוחה.

ד.
בתום יום הלימודים הראשון לקח סיון את מיטל במכוניתו לבית
המרקחת הקרוב בעיר שדרות.
"הנה, פה אני גר", אמר סיון כשחלפו על פני בלוק בשכונת
שיכונים.
"אתה גר עם שותפים?" שאלה אותו.
"חס וחלילה", ענה והצית סיגריה, "עברתי את השלב הזה בחיים, אני
צריך לחיות קצת לבד", אמר.
"וואלה".

"זה בסדר, אתה יכול להשאר במכונית", אמרה מיטל כשכיבה את המנוע
ליד בית המרקחת והתכוון לצאת החוצה איתה.
"ואם אני מעדיף ללוות אותך?" שאל בחיוך ויצא אחריה.
מיטל הרגישה מאד לא נעים, היא הקיאה ליד מכוניתו.
"יואו, מה עובר עלייך!?" אמר לה כשהגיש לה חבילת טישיואים
שהוציא מהמכונית.
"תכף תדע", אמרה לו מבעד לדמעות. היא הרגישה מולו בנוח ולא
ידעה למה.
הם נכנסו לבית המרקחת.

הערכה הביתית לבדיקת הריון עמדה בינהם על השולחן בסלון של
סיון. אחרי שכנועים הסכימה מיטל להתלוות אליו לקפה בדירתו.
"יש לך חבר?" שאל אותה.
"לא", ענתה בכנות והתביישה פתאום.
"אל תהיי נבוכה", אמר לה כאילו קרא את מחשבותיה.
"אני לא", שיקרה.
"אני אכין לנו קפה, אם את רוצה לדבר על משהו, את מוזמנת" אמר
לה והלך למטבח.
'הוא בכלל לא שאל אותי איך אני שותה את הקפה שלי', חשבה מיטל
את המחשבה ההגיונית הראשונה באותו יום כשחזר עם הכוסות. עיניו
חייכו אליה בלי שפיו יתעקל.
הם שתו בדממה.
הדממה נמשכה כמעט שעה, הם פשוט ישבו ושתקו. 'זה מדהים', חשבה
לעצמה, 'בחיים לא הרגשתי כל כך בנוח עם בנאדם, ועוד אחד שאני
לא מכירה'.
הוא אפילו לא שם מוסיקה, הם פשוט ישבו בשקט, עיניה בוהות
בשולחן ועל קירות הסלון שהיו מעוטרים בתמונות צבעוניות. הוא
התבונן, לפעמים בה ולפעמים סביבו.
"אני מתה מפחד", היתה זו היא ששברה את השתיקה.
"ממה את מפחדת?" שאל אותה כמעט בלחישה.
"אני מפחדת לעשות את הבדיקה הזו".
הוא חשב לרגע. "זה באמת נראה מפחיד", אמר. הם שוב שתקו.
"יעזור לך אם לא תעברי את זה לבד?"
"לא יודעת, אבל אני בכל מקרה אעבור את זה לבד, זה צריך להיות
הפיפי הראשון של הבוקר", אמרה. "גם אני לא גרה עם שותפים",
הוסיפה בחצי חיוך.
"את יכולה לישון כאן", אמר בפשטות. היא שתקה בהלם, לא ידעה איך
להגיב, אפילו קצת נבהלה. 'אנחנו לא מכירים!' חזרה ואמרה
לעצמה.
"אני יודע שזה נשמע קצת מוזר, אנחנו הרי לא מכירים וכל זה, אבל
זה באמת בסדר מבחינתי, את יכולה להשאר". 'הוא מדבר כאילו הוא
עושה לי טובה!' חשבה בזעם, 'הוא בטח רוצה לעשות "טובה" לעצמו!'
כמעט ולא יכלה לשאת את המחשבה.
"לא נראה לי!" ענתה בהחלטיות ומייד התחרטה על נוקשותה, 'הוא סך
הכל מנסה לעזור לי', חשבה והוסיפה- "תודה בכל אופן".
"על לא דבר".
על כוס הקפה השניה התחילו לפטפט על הלימודים ומה שצפוי להם
והחליפו רשמים על היום הראשון.
"אני מת מרעב, רוצה לאכול?" שאל אותה. היא התכוונה לומר
לא-תודה, בחוץ עמד כבר חושך כבד של סתיו חם. היא חשבה שהדבר
הנכון ביותר לעשות הוא ללכת משם עכשיו ואז שמעה את עצמה אומרת-
"מה אתה מכין?"
סיון הכין להם "פסטה בטעם קרניים עם גבינה בטעם עזים", מיטל
צחקה את הצחוק האמיתי הראשון מאז יום ששי, שהצליחה לשכוח לכמה
רגעים. האוכל היה פשוט וטעים, היה לה כיף.  
סיון הלך להביא לעצמו תוספת ובדרך הפיל את הסיר על הרצפה.
הקרניים התגלגלו והתפזרו בכל החדר. "לא מאמין!" אמר והלך להביא
מטאטא. כשטאטא ביקש ממנה לפתוח את דלת הכניסה. הוא טאטא את
הפסטה לתוך יעה והלך ישר לצפרדע שבחוץ כדי לזרוק. "חייייייים!
חיים! בוא הנה רגע!" נשמעה צעקה זועמת של גבר מבחוץ. סיון חזר
לדירה ונתקל בעיניה דומעות.
"נראה לי שבכל זאת אני אשאר", אמרה ותפסה בלי משים בדל
מחולצתו.
"בכיף", אמר. "תרגישי בנוח".
מיטל הפסיקה לחשוב, היא רק רצתה לא להשאר לבד. המחשבה לחזור
עכשיו, בחושך, לדירה החדשה והריקה שבקיבוץ, נראתה לה בלתי
נסבלת.    
בשעות שעברו הם דיברו על החיים וצפו בסרט של היצ'קוק, אחריו
ניסה סיון בלהט להסביר לה למה הוא כל כך מעולה, היא לא הסכימה
איתו.
אורות השיכון כבו בזה אחר זה וסיון קם מהספה להתארגן לשינה.
לפתע נוכחה מיטל לדעת שכלל לא חשבה איפה ילין אותה, היא אפילו
לא ראתה את שאר הדירה חוץ מהסלון, הסתבר שיש לו חדר שינה אחד
ובו מיטה זוגית. היא הלכה אחריו לחדר השינה וראתה אותו פורש
מצעים חדשים על המיטה.
"איפה אני אשן?" שאלה אותו בחשש.
"מה זאת אומרת? פה!" ענה לה בטבעיות. "זה בסדר, את לא הראשונה
שישנה כאן, וגם לא האחרונה, אני מקווה...", צחק לעצמו. מיטל
נבהלה.
היא יצאה לסלון ולראשונה שמה לב שהסלון שלו מכיל רק כורסאות,
מה שביטל את המחשבה לנחות שם איכשהו. המחשבה של גבר נוגע בה
זעזעה אותה עד עמקי עצמותיה. היא הלכה לשירותים וניסתה להקיא
בשקט.
"את בסדר?" שמעה את קולו המודאג מבעד לדלת הסגורה בעודה ישובה
על דופן האמבטיה, ראשה סחרחר בין ידיה.
"כן", ניסתה להסתיר את דמעותיה בקול חלוש. כשיצאה משם הגיש לה
מברשת שיניים סגורה באריזה. "קחי, מ- תנה", אמר בחיוך.
סיון נכנס למיטה ונטל ספר מהשידה לידו. הוא קרא בו במצח קמוט,
נטול דאגות. מיטל התיישבה בעדינות על קצה המיטה והתבוננה
בשמיכה האחת שנחה עליה.
"אה, שכחתי... יש לי רק כרית אחת ושמיכה אחת. את הכרית את
יכולה לקחת אבל את השמיכה תאלצי לחלוק איתי, הלילות כבר נהיים
קרירים, את יודעת...", הוא חזר לספר ומיטל לא ידעה מה לעשות.
היא המשיכה לשבת, קפואה.
"אוייש, איזה נוראי אני!" אמר פתאום וזינק מהמיטה, הוא פשפש
בארון וזרק עליה טי-שירט ומכנסי טריינינג. "אני לא מסתכל!" אמר
ונשכב על בטנו, פניו בתוך הכרית. מיטל בכל זאת יצאה לסלון
והתלבשה במהירות, הערכה לבדיקת הריון קרצה לה באיום מהשולחן.
היא חזרה לחדר השינה, נכנסה למיטה בזהירות והתכסתה בשמיכה,
משתדלת לשכב רחוקה ממנו ככל האפשר.
"קחי את הכרית", סיון דחק אליה את כריתו והשעין את ראשו על בדל
שמיכה.
"תודה רבה, באמת... אתה ממש..."
"בסדר, בסדר", קטע אותה בחיוך. "טוב! אז הולכים לישון? יש לנו
יום קשה מחר!" אמר וכיבה את האור. מיטל שכבה קפואה והסתכלה
בחושך בעיניים פעורות.
"אל תדאגי!" שמעה לפתע את קולו מתוך החושך, "אני לא מתכוון
לתפקד..."

ה.
שתי שניות אחרי שאיחל לה לילה טוב שמעה נשימות שינה בוקעות
ממנו. היא, בניגוד אליו, לא הצליחה להרדם. האורות הלבנים
המהבהבים חזרו אליה, היא חשה שוב את גופו של הבחור הגבוה שלא
ידעה את שמו נצמד אליה, היא הרגישה את אגנו נצמד לאגנה, את
אגרופו לופת את פרקיה, הכל היה בהיר כאילו מתרחש שוב, כאן
ועכשיו. היא התאפקה שלא לפרוץ בבכי כשהרגישה שוב את הנוזל
הדביק נוזל במורד ירכיה...
נשימותיו של סיון, שהסתובב מתוך שינה בעורפה כמו הקיצוה מההזיה
הסיוטית, היא לא ידעה אם נרדמה או לא, אבל עכשיו היתה עירנית
כמו שלא היתה מעולם. היא הקשיבה לנשימות שלו, מנסה להתאים את
נשימותיה לשלו, אך עד מהרה התנשמה מהר יותר.
סיון הסתובב שוב, הפעם לצד השני, חולצתו עלתה למעלה, חושפת
מותן חלקה שהתחככה לרגע בידה. מגעו היה נעים, מיטל לא הרגישה
צורך לקום ולהקיא. בשלב כלשהו נרדמה.

ו.
"מיטל...", שמעה קול מתמזג עם חלום שהתאמצה לא לזכור ברגע
שפקחה את עיניה.
"קומי, יש קפה על השולחן".
מיטל הריצה במוחה במהירות את מאורעות ליל אמש ואז קמה ויצאה
מהחדר. כשעמדה להכנס לשירותים עצר אותה קולו:
"אני מקווה שאת לא נכנסת להשתין, יש משהו שאנחנו צריכים לעשות,
זוכרת?"
'אנחנו...' חשבה והודתה לו בלבה על כך שאינה נאלצת לעבור זאת
לבד.
היא התאפקה וישבה לשתות את הקפה, מנסה לדחות את הקץ. הקפה היה
טעים והיא תהתה איך ידע להכין אותו בדיוק כמו שהיא אוהבת.
מיטל נכנסה לשירותים רועדת, הערכה בידה וזיכרון הדיסקוטק בלבה
שדפק כמו מטורף. היא יצאה מהשירותים והעמידה את הערכה על
הרצפה.
"שתי דקות", אמרה בקול רועד. השניים התיישבו על הרצפה והתבוננו
שותקים.
מיטל נאלמה מול חלון הערכה שהכחיל, היא הרגישה שהיא עוד שניה
מתעלפת כששמעה אותו אומר:
"זה לא אומר כלום! גם ערכות יכולות לטעות! חכי כאן ואל תזוזי,
אני כבר חוזר".
כשחזר תוך 10 דקות מצא אותה שוכבת על הרצפה ובוהה בתקרה.
"קחי! קומי!" פנה אליה בקול מצווה והושיט לה שתי ערכות נוספות
מסוגים שונים. היא הלכה לשירותים כמו רובוט.

ז.
בדרך למכללה, מאחרים לשיעור הראשון של היום אמר לה:
"תראי, אני באמת מאמין שאת לא בהריון, שניים מתוך שלוש זה
סיכויי די טוב, אני חושב. בכל זאת כדאי שנלך לרופא בהזדמנות".
'נלך...', חשבה מיטל בלבה בעודה לוגמת מפחית מיץ מנגו שקנה
לה.
"אני לא יודעת איך להודות לך על כל זה", אמרה לו בכנות.
"תפסיקי", ביקש ממנה.
הם החליטו לא להכנס לשיעור, אליו איחרו גם ככה בשעה וחצי. הם
ישבו על הדשא בחוץ, אוכלים קרואסוני שוקולד שקנו בקפיטריה.
מיטל הרגישה רגועה יחסית, היא הרגישה שמחשבותיה מתחילות
להתבהר.
בסוף יום הלימודים חזרה לדירתה. בעודה פותחת את החלונות לאוורר
קצת את הדירה החנוקה בה לא ביקרה מהיום ששכרה אותה, לפני
שבועיים, צלצל הטלפון. היא שמעה את קולה הלחוץ של טניה:
"כבר חשבתי שקרה לך משהו!!!"
"הכל בסדר!" מיטל ניסתה להישמע שלווה.
"את מוכנה אולי להסביר כבר מה קרה לך ביום ששי?" תקפה, "כבר
ארבעה ימים אני מנסה לתפוס אותך! אבא שלך אמר שאת לא רוצה
לענות לטלפון!"
"אמרתי לך, הכל בסדר", ענתה מיטל בקול רועד.
"טוב... אז איך בלימודים?" ניסתה טניה לתקוף מכיוון אחר.
"בסדר, את שומעת, אני לא כל כך יכולה לדבר עכשיו..."
ברגע שסגרה את השפורפרת, צלצל הטלפון שוב. זו היתה יפעת עם
אותן מילים ואותה דאגה.
"אני אתקשר אליך מחר, מבטיחה!" אמרה מיטל בלי להאמין לעצמה.
באותו הערב לא הפסיק הטלפון בדירתה לצלצל, חברים שהתקשרו לשאול
לשלומה ואיך הלימודים, הוריה שבדקו אם אכלה משהו ואחותה הגדולה
שהתקשרה לבדוק אם עדיין מלמדים במכללה אותם מורים שלימדו גם
אותה כשלמדה שם בעצמה עד שסיימה לפני שנתיים.
רק כשהוציאה את הפלאג מהקיר היתה לה מנוחה. היא השתרעה על
המיטה הצרה וחשבה על סיון. 'לא נראה לי שאני נמשכת אליו...',
חשבה, 'אבל יש בו משהו... משהו...'
כשכיבתה את האור דמיינה את עיניו הדואגות ולראשונה לא ראתה
בעיניי רוחה את אורות הדיסקוטק, עד שנרדמה.


ח.
שבוע מאוחר יותר הסיע אותה סיון למרכז שדרות, לרופא הנשים.
"אני לא מוצא את הפלאפון שלי...", התלונן, "את יכולה לחייג
אלי?" מיטל הוציאה את הפלאפון ולחצה 9 בחיוג המהיר.
"הנה הוא, תביאי אותו רגע", אמר כשנשמע הצלצול מכיוון המושב
האחורי.
הם חיכו לרופא 40 דקות, למיטל לא נשארו כמעט צפורניים.
"נו??" שאל אותה בתכיפות כשיצאה מחדרו של הרופא, מיטל חייכה
חיוך גדול.
"בוא נלך לאכול פיצה!"
השניים הלכו לשבת בפיצרייה במרכז והזמינו מגש בינוני של פיצה
פטריות וזיתים.
"אני שמח שחזר לך התיאבון", אמר לה כשנגסה במשולש השני.
"אולי תסתפר? מה אתה אומר?" שאלה אותו, "יהיה לך יפה קצר".
"אולי תסתפרי קצר בעצמך?"
"בחיים לא!" ענתה והחזיקה את צמתה.

"'סתובבי רגע!" קרא אליה כשנכנסו לאוטו, "יש לך רוטב פיצה
בשיער, מפגרת!"
"אתה מפגר! תנקה לי!" אמרה בקול מתפנק.

"אולי תבוא סוף סוף לראות את הדירה שלי?" שאלה אותו ביציאה
משדרות כשהתכוון להחזירה הביתה.
"לא איכפת לי", ענה, "אף פעם לא הזמנת אותי!"
"בטח שהזמנתי!" ענתה אוטומטית וניסתה להזכר אם היא בכלל
צודקת.

"האוטו שלי עושה רעשים מוזרים!" אמר כשנכנסו בשער הקיבוץ שלה,
"בבש! בבקשה תהיה ילד טוב!", מלמל.
"מה אמרת?" שאלה מיטל בצחוק.
"אמרתי לו להיות ילד טוב", ענה.
"לא, איך קראת לו??"
"בבש. כן, קוראים לו בבש", אמר ונאנח.
"אתה ממש מוזר לפעמים", אמרה לו.
סיון החנה את הרכב בחניה הקרובה לביתה. כשפסעו בשבילי הקיבוץ
אמר-
"יש כאן ריח טוב!"
היא רצתה לומר לו- 'לך יש ריח טוב', אבל שתקה.
הדבר הראשון שאמר כשנכנס לדירתה היה- "מה?? איך את יכולה לישון
במיטת יחיד?"
"אני אעשה קפה!" אמרה במקום לענות לו והכינה בלי לשאול אותו
איך.
"הקפה לא טעים", אמר אחרי ששתה ממנו.
"אתה מוזמן לשפוך ולהכין בעצמך", אמרה באכזבה.
סיון הלך למטבח והכין בעצמו, מיטל התבוננה בגופו הרזה כשמדד
בדייקנות את הכפית ובחש ארוכות.
"תגיד, מתי היום הולדת שלך?" שאלה אותו כשחזר עם הקפה.
"13 לאוגוסט. את יודעת מי עוד נולד בתאריך הזה?" שאל אותה ולגם
בעיניים עצומות.
"לא. מי?"
"היצ'קוק!"
"עכשיו אני מבינה למה אתה כל כך אוהב אותו!" אמרה.
הם שתקו זמן מה.
"יש לך אולי איזה סרט מעניין? בא לי סרט", אמר.
"יש לי סרט שבטוח שנינו אוהבים", אמרה והלכה למדף עם קלטות
הוידאו.
הם צפו ב"ספרות זולה", מדקלמים מפעם לפעם את השורות עם
הגיבורים וצוחקים.
כשנגמר הסרט סיון קם. "יאללה, אני זזתי, תודה על האירוח".
מיטל יצאה ללוות אותו לחניה והסתכלה עליו נכנס למכונית. הוא
הכניס את המפתח לסוויץ' וסובב אותו, רק קולם של הצרצרים נשמע.
הוא פתח את החלון-
"מה זה? זה לא מתניע!"
"לא נכון!" אמרה וללבה התגנבה שמחה שלא הצליחה לעמוד על
משמעותה.
"אני לא מאמין!" אמר וניסה להתניע בשנית. הרכב נשאר דומם.
"אמרתי לך שהוא עושה רעשים מוזרים!" סיון יצא מהרכב.
"מה עושים?" שאל אותה ושם ידיו על מותניו, מתבונן בבבש שלו.
"לא יודעת...", ענתה.
"את חושבת שיש סיכוי לתפוס טרמפ מפה בשעה כזאת? אני לא מאמין!"
אמר שוב.
"מה השעה?" שאלה והציצה בשעונה, "יואו... כבר שתיים
וחצי...האמת? אני לא מאמינה... לפי מה שראיתי אפילו בשעות יותר
מוקדמות כלב לא יוצא מפה..."
"מה נעשה?" שאל אותה והתבונן בעיניה.
"אתה יכול לישון אצלי... תראה פעם מה זה ללכת למכללה ברגל...",
מיטל חייכה.
"יואו, איזה סרט!", התלונן. הם החלו בהליכה חזרה לביתה.
כשנכנסו התיישב על מיטתה.
"מה נעשה? איך נישן ככה? יש לך אולי שק שינה?"
"לא. מה אני אעשה עם שק שינה?"
"אני יודע?" שאל ביאוש.
"אנחנו יכולים לישון במיטה ביחד, נסתדר...", ניסתה מיטל
לנחמו.
"איך נישן שנינו במיטה הקטנה הזו?"
"מה קרה לך? אתה כזה רזה!" אמרה לו ובחנה את גופו.
"נכון...", הסכים איתה וסוף סוף חייך. הוקל לה.
"גם אני לא בדיוק שמנה..."
"לא הייתי אומר...", צחק עליה, "יותר בכיוון שמנמונת".
"היית מת!" אמרה לו וצחקה.
"בסדר", סיון התרצה, "נסתדר איכשהו".

ט.  
"אני מניח שלך אין מברשת שיניים פנויה לתת לי...", אמר אחרי
ששתו עוד קפה ואכלו עוגיות.
"דווקא...", אמרה והלכה לחטט בארון במטבח. היא חזרה עם אריזה
סגורה של שתי מברשות, אותה הרימה להציג בפניו - "איזה קטע, אמא
שלי הדאגנית הזאת דחפה לי את זה לפני שעברתי לפה", היא פתחה את
האריזה והושיטה לו אחת- "מ- תנה", אמרה והוסיפה, "באמת הגיע
הזמן שגם אני אחליף מברשת". הם הלכו לחדר האמבטיה וצחצחו
שיניים ביחד, יורקים לכיור לסירוגין. "כמה זמן את מצחצחת?
יא-יאללה!" אמר לה כשעמד וחיכה שתסיים כבר את הצחצוח.
סיון נכנס למיטה ראשון.
"נראה לך שאתה ליד הקיר!" התריסה כנגדו וכיבתה את האור. "זוז!"
ציוותה עליו.
"בבקשה, בבקשה", אמר וזז. הם שכבו גב אל גב.
"המיטה הזו יותר גדולה ממה שחשבתי", אמר. הם שתקו.
"בא לך אולי לספר לי קצת על הבחור המסתורי שגרם לך לדאוג כל
כך?" שאל פתאום. צמרמורת עברה בגווה. הבזקי האורות נצנצו מול
עיניה שהתמלאו בדמעות.
"לא בא לי לדבר על זה", ענתה לו בקול חנוק.
"סליחה", לחש לה. "את לא חייבת, אני מצטער", אמר והסתובב אליה.
הם שתקו שוב, גבה אליו. מיטל ניסתה לגרש את המחשבות על
הדיסקוטק, להדחיק את הזיכרון המצמרר. 'די לחשוב על זה!' ציוותה
על עצמה, האורות נעלמו ובמקומם דקר משהו את גבה.
"זה לא נוח!", שברה מיטל את השתיקה שהתחילה להעיק, "המרפקים
שלך נעוצים לי בגב!"
"טוב, מה את רוצה שאני אעשה?"
"לא יודעת", ענתה וחשבה לרגע. "אתה יכול לשים את היד שלך
סביבי", אמרה לו. לא היה לה איכפת, היא הרגישה איתו מספיק
בנוח.
"אוקיי...", ענה בקול תמוה. פתאום קלטה מיטל מה אמרה לו
ונבהלה, אבל זה היה מאוחר מדי, ידו כבר היתה סביבה. היא נשמה
לרווחה, זה היה בסדר. מגעו היה זר אמנם, אבל זר טוב, זר שונה
ונעים. מיטל עצמה את עיניה וניסתה להרדם, כל הסיטואציה הפכה
מוזרה מדי בשבילה, היא כבר לא ידעה מה היא רוצה ומה לא.
"זה ממש מוזר!" אמר פתאום לתוך החושך.
"מה מוזר?" שאלה בקול מנומנם.
"שהיד שלי עליך, אבל כמו מתה, היא סביבך אבל אני לא נוגע בך או
משהו".
"מה כל כך מוזר בזה?" שאלה.
"לא יודע, זה מוזר", התחמק.
"טוב, אז מוזר", אמרה כי לא ידעה מה עוד יש להגיד. עכשיו כבר
עברה לה העייפות וגם סיון התחיל לנוע קצת באי נוחות. אחרי זמן
מה הסתובב בגבו אליה. מיטל הסתובבה גם ושמה את ידה סביבו,
שיערותיו הארוכות בפניה. עכשיו הבינה על מה דיבר קודם.
"זה באמת מוזר", הודתה, "עכשיו אני מבינה על מה דיברת".
"את רואה?" אמר לה וצחק קצת. "יש לך סיגריה?", שאל פתאום,
"נגמרו לי".
"גם לי", אמרה.
"אני לא מאמין! איך אני אשרוד בלי סיגריות עד הבוקר?" אמר וכבש
פניו בכרית.
הם זזו לפה ולשם, 'זה באמת לא ממש נוח, לישון ככה', חשבה מיטל.
לקח להם זמן מה עד שנרדמו, וגם אז, שנתם לא היתה עמוקה.
שוב חלמה על הדיסקוטק. היא צמודה לקיר, פניו של הבחור הגבוה
משתנות מיפות למפלצתיות, ידיו נשלחות לעברה. היא כבר ידעה מה
הולך לקרות, הסיוט הזה חזר על עצמו כמעט כל לילה מאז המקרה.
אבל פתאום - תפנית בעלילה, פתאום היא מגייסת את כל כוחותיה,
מתנתקת מהקיר וזועקת לעזרה בכל כוחה ופתאום מגיעים אנשים, המון
אנשים, גם סיון היה שם. הם לופתים את הבחור המפלצתי וכופתים
אותו, ומרחיקים אותו ממנה. פתאום היא יכולה לנשום.
מיטל פקחה את עיניה, הכל מסביב היה חשוך. חרכים של אור קלוש
בקעו מהתריסים, כנראה עוד מעט יעלה הבוקר. פתאום הרגישה תחושה
משונה בבטנה. ידו של סיון ליטפה אותה, קלושות, בעדינות, כמעט
לא שמה לב. כמעט קפצה ממקומה אבל אז נרגעה והתמכרה למגעו
העדין. היא הסתובבה ושכבה בגבה אליו והוא המשיך ללטף כמו מתוך
שינה.
לפי נשימותיו ידעה שהוא ער. היא לא זזה, מפחדת להרוס את הרגע
הנעים והמוזר.
כך המשיכו שעות, לא מגיעים לשום מקום מוכר או מוגדר, פשוט
מלטפים אחד את השני בעדינות, כמו מפחדים לשבור אחד את השני,
לשבור את הרגע.
"אני חייב סיגריה", אמר סיון פתאום בין הליטופים והנמנומים.
מיטל לא ידעה מה השעה, היא הביטה דרך התריסים והבינה שהבוקר
כבר מזמן הגיע ואולי כבר חלף. הם המשיכו לנמנם, נים-לא-נים.
מדי פעם שנתם נקטעה בנגיעה.
בצהריים הבינו שניהם שללימודים כבר לא ילכו היום ואז הוא קם.
"אני זז הביתה, אני חייב סיגריה!" אמר תוך כדי שהחליף את
המכנסיים הקצרות שנתנה לו בג'ינס שלו. "אני אנסה לתפוס טרמפ או
משהו, אחר כך אני כבר אמצא דרך לטפל ברכב שלי". מיטל הביטה בו
לרגע ואז הסתובבה להתכרבל בשמיכה החמה. היא שמעה אותו מתארגן
וכעבור דקות ספורות ניגש למיטתה ונשק ללחיה.
"בי, אני זזתי", אמר.
"בי", אמרה אחרי שיצא מהדלת.

י.
שבועיים חלפו וזכר הלילה ההוא הלך והטשטש. לפעמים לא היתה
בטוחה שזה קרה בכלל. 'לפעמים דברים שלא מדברים עליהם הולכים
ונעלמים עד שממשותם הופכת מוטלת בספק', הרהרה לעצמה באחד
השיעורים בהם ישב מולה, שקוע בציורים שכל כך אהב לצייר
במחברותיו שנועדו במקור לכתיבת סיכומי השיעורים.
היא לא הצליחה לפענח מה היא חשה כלפי אותו לילה, לא הצליחה
לפענח מה היא חשה בכלליות. רגשותיה היו בעיקר קהים. מה שכן
ידעה, זה שסיוטי הלילה כבר לא מפחידים כמקודם. בוקר אחד קמה
וידעה שהלילה עברה לילה נקי, היא לא חלמה כלום.
למחרת היה יום ששי, מיטל החליטה לא לנסוע לירושלים להוריה, היה
לה תרגיל לצלם והצילומים תוכננו ליום שבת. כשעה וחצי לפני
כניסת השבת, בעודה מריצה טלפונים על מנת לארגן את כל מה שיש
לארגן לקראת הצילומים, סיון התקשר והזמין אותה אליו. מיטל תפסה
את האוטובוס האחרון לשדרות, רכבו היה עדיין מושבת.
השבת נכנסה והשעות חלפו, מיטל וסיון הכינו ארוחת ליל ששי: סיון
בישל פסטה תלתלים ומיטל חתכה סלט.
"איזה בריאים אנחנו!" התפעל סיון כשישבו לאכול.
מיטל נשארה לישון.
"עוד לא יצא לי להביא עוד שמיכה ועוד כרית", אמר כמתנצל
כשהתארגנו לשינה.
"נסתדר", אמרה לו ולא ידעה מה היא רוצה ולמה היא מצפה מהלילה
הזה.
סיון נרדם מייד, 'כמו בפעם הקודמת', חשבה מיטל בלבה ולא הצליחה
להחליט אם היא אדישה או מאוכזבת. היא נרדמה מלאת מחשבות
מעורבות.
באמצע הלילה התעוררה פתאום ולא הצליחה להרדם. סיון הסתובב אליה
מתוך שינה וכרך את ידו סביבה, היא קפאה. הוא מלמל משהו מתוך
חלום והסתובב לכיוון השני ואיתו ידו שעזבה אף היא. מיטל הרגישה
לבד. היא הסתובבה לעבר סיון הישן והתבוננה בו. 'מתי הספיק
להוריד חולצה?' שאלה את עצמה בתמיהה כשהביטה בעצמות שכמותיו
שאיימו לקרוע את העור שמעליהן. שערו השחור הבריק באור הבוקר
שעלה, לאות עטפה את גופה של מיטל שניסתה להרדם ללא הצלחה,
יודעת שהיא חייבת לישון לקראת היום העמוס שמצפה לה.
בסופו של דבר נרדמה. לפני הצהריים קמו והתחילו להתארגן, אחרי
זמן מה קמו שוב, ואז הבינה שהקימה הראשונה היתה רק חלום. כשקמה
באמת, בפעם השלישית והביטה בו עדיין ישן, כמעט צבטה את עצמה
לוודא שהפעם היא ערה באמת ולא רק חולמת שהיא ערה. סיון התעורר
גם הוא והביט בה בעיניים מלאות שינה שהיו חמודות בעיניה, קטנות
בהרבה מגודלן המקורי העצום.
"היה לי חלום כל כך מוזר, אתה לא מאמין", שיתפה אותו.
"מה?" שאל בקול צרוד מלא שינה.
"חלמתי שקמנו פעמיים, זאת אומרת, קמנו ואז קמנו שוב אז הבנתי
שזה חלום, ואז כשקמתי עכשיו, באמת, הבנתי שגם בפעם השניה
חלמתי, איזה מוזר, הא?"
"אני לא מבין...", אמר ושפשף את עיניו.
"לא חשוב, אני קמה, רוצה קפה?" שאלה אותו ונעמדה יחפה על הרצפה
הקרה.
"בטח!!!" אמר בשמחה.
מיטל עמדה במטבח של סיון ובחשה ארוכות בכוסות הקפה
ובמחשבותיה.

יא.
'לא יודעת, לא יודעת...', כתבה מיטל ביומנה בפעם הראשונה מאז
אותו לילה בדיסקוטק. חודשיים עברו מאז ואת מה שקרה חלקה רק עם
עצמה. 'האם באמת כשלא מדברים על דברים הם לא קיימים?' שרבטה את
הגיגיה כשהטלפון צלצל.
"תתלבשי, הולכים לסיבוב", אמר קולו העליז של סיון דרך
השפורפרת.
"תיקנת את האוטו?" שאלה בשמחה.
"בבש ילד טוב, כמו חדש!" השיב בעליצות, "יאללה, את מתארגנת? 10
דקות אני אצלך". מיטל סגרה את היומן.
הם נסעו בחלונות פתוחים, נותנים לטיפות העדינות של הגשם להתיז
על פניהם.
"אוייש, הוישרים האלה, אני לא רואה כלום!" התלונן סיון.
"חשבתי שבבש ילד טוב, כמו חדש", הקניטה אותו, מחכה את דיבורו.
"הוא ילד טוב!" הגן סיון על רכבו, "אל תגידי עליו מילה רעה,
אני מזהיר אותך!" אמר בקול מאיים. שניהם צחקו. שדרות
האקליפטוסים חלפו במהירות משני צדדיהם.
"איזה יפים העצים האלה", הרהרה מיטל בקול רם והרגישה פתאום
מאושרת.
"נכון, הם באמת יפים", הסכים איתה.
הם נסעו צפונה, בצומת יד מרדכי אמרה לו:
"תעצור רגע בקיוסק, נגמרו לי הסיגריות".
מיטל חזרה עם שוקולד חלב במילוי תות. "קניתי לנו שוקולד",
אמרה.
"יואו! איך ידעת שזה השוקולד שאני הכי אוהב?" חייך אליה.
"אמרת לי פעם וזכרתי", ענתה.
"מתי??" סיון חכך במצחו, "אני לא זוכר שאמרתי את זה..."
הם המשיכו לנסוע, בצומת אשקלון פנה סיון שמאלה.
"לאן?" שאלה אותו.
"מה איכפת לך?"
ליד חוף הים עצר את הרכב ויצא החוצה, מיטל יצאה אחריו.
"תנשמי, תנשמי, איזה אויר!" אמר ושאף מלוא ריאותיו. מיטל עצמה
את עיניה כנגד הרוח. הם ירדו אל החוף, הסירו את נעליהם והלכו
יחף על החול הקריר לכיוון הים הסוער. סיון קיפל את שולי מכנסיו
והמשיך לכיוון המים, מיטל עצרה על החוף.
"תיזהר", ביקשה ממנו והביטה על דמותו הרזה מתרחקת, שערו מתפרע
עם הרוח, קרסוליו הדקים מלחכים את הגלים. מיטל התיישבה על החול
והמשיכה להסתכל עליו, מנסה להחליט. השמש שקעה, מוסתרת בעננים,
משאירה רק אפור.
כשחזר בלחיים סמוקות מהרוח, מחייך כולו, אמרה לו:
"אפשר לבוא לישון איתך היום?"

יב.
סיון פשפש בארונו, "הבאתי עוד כרית!" הכריז והניף אותה למול
עיניה של מיטל.
הם נכנסו למיטה עם שתי כריות ושמיכה אחת משותפת.
"איזה קור...", נקשה מיטל בשיניה, ידו נכרכה סביבה.
"יותר טוב ככה?" שאל אותה.
"כן", ענתה לו בלחש.
הם שכבו במיטה שותקים. כשהצליחה להתחמם תחת זרועו שברה את
שתיקתם:
"טניה לבשה שמלה אדומה צמודה עם כתפיות שנקשרות מאחורי העורף,
נעלה כפכפי עקב שחורות עם פרחים אדומים קטנים והתאפרה בצללית
אדומה ומסקרה. שערה היה פזור..."