סתם עוד יום שמרגישים בדידות בעצמות לחיים. בחזייה שקופצת
לתשומת לב, ובזיופים המאולצים, כי אולי כולם יסתכלו.
יום אחד, מרגישה גדולה היום בזבזתי 86400 שניות מהחיים שלי, על
סימפטיה. אין לי סימפטיה לעולם. חור שחור ואכזרי שיונק דם
מהשדיים של הגלקסיה, שביל החלב.
סתם מחשבה שעוברת בראש על ברק ורעמים, למרות שהמחשבה על החום
של הקיץ ברורה לי. אני מצייתית כי את הסדר העולמי אי אפשר
לשבש. אני לא רוצה שכולם יכעסו.
וכל האנשים האלה סביבי, קמים ואומרים את השם שלהם ומקבלים
זריקה של ביטחון עצמי מעם שלם של מכורים. הגיע תורי לעמוד על
הרגליים ולהכריז- "שלום אני אלוהים ואני מכורה לסוליטר."